“אם תתנו לי לשחק, אם תתנו לי להשתתף בספורט,
אני אוהב את עצמי יותר,
יהיה לי יותר בטחון עצמי"
(פרסומת לנייקי, אמצע שנות התשעים)
"זאב בודד" - המדור של זאב אברהמי
מה שמדהים ב"תקנה תשע לרפורמה בחינוך" שעליה חתם ריצ'רד ניקסון ב-23 ביוני 1972, הוא האורך שלה: 37 מילים חסרות שומן, חדות וחלקות שכתב בירץ' ביי, סנטור מאינדיאנה, לחוק שאותו דחפה פטסי מינק, דמוקרטית מהוואי שהיתה האישה השחורה הראשונה להיבחר לקונגרס, ושהסירובים החוזרים לקבלתה לבתי ספר לרפואה בשל היותה אישה הניעו אותה לדחוף את החוק. 37 מילים שמשנות לעד את הספורט הנשי, שמשוות בין המינים בכל המוסדות שמקבלים תקציב מהממשל הפדרלי. אבל מה שבאמת באמת מדהים בתקנה הזו, שתמיד מצטטים אותה בהקשר של שוויון בין המינים בעולם הספורט, שהיא בכלל לא קשורה לספורט.
בלי ביילס ובלי סרינה
אם לא הייתה מגיעה תקנה תשע לעולם, סביר להניח שלא הייתה סימון ביילס ולא הייתה סרינה וויליאמס. תקנה תשע הפכה לאינקובטור שמייצר כשרון בלתי פוסק של ספורטאיות אמריקאיות: משתתפות אמריקאיות באולימפיאדה בדרך כלל זוכות ביותר מדליות לבדן מאשר רוב המדינות זוכות בשני המינים יחדיו.
אמנם תקנה תשע, שאסרה על אפליה בין המגדרים בכל מוסד או פעילות חינוכית שמקבלים מימון פדרלי, עסקה בנושא החינוכי במובן הרחב יותר של המילה: קבלה, העסקה, דיור בקמפוס, שמירה ואכיפה מפני אלימות, תקיפות והטרדות מיניות ועזרה כספית למימון החינוך, הרי שגולת הכותרת שלו לאחר חמישים שנה היא המהפכה שחוללה בעולם הספורט, ותגובת השרשרת שנוצרה בחיים שאחרי האוניברסיטה, כיוון שהנשים הללו עסקו בספורט.
אם עד לתקנה רק קצת למעלה משלוש מאות אלף ילדות ונערות עסקו בספורט בתיכונים, הרי שהיום משתתפות למעלה משלושה מיליון. אם עד לתקנה רק 15 אחוז מכלל הספורטאים באוניברסיטאות באמריקה היו נשים, הרי שכעת מדובר על 44 אחוז (עדיין אחוז שלא משקף את האחוז שלהן בין כלל הסטודנטים, 54 אחוז). בסקר שנערך לאחרונה בארצות הברית התברר שלתשע מתוך עשר נשים שעובדות בתפקידי ניהול יש רקע של השתתפות בספורט תחרותי.
יום ההולדת החמישים לתקנה תשע החזיר אותה לכותרות: לאחר שהנשיא אובמה הרחיב את פרשנות התקנה גם להכללה והגנה של טרנסג'נדרים, ולאחר שממשל טראמפ צמצם את הפרשנות של התקנה בעיקר בנושא של הטרדות מיניות (שבו נתן לתוקף הרבה יותר זכויות להגן על עצמו ולא כלל מקרים שקרו מחוץ לקמפוס. בתקופת טראמפ התלונות על הטרדות והתקפות מיניות ירדו משמעותית בגלל חוסר הרצון של הנתקפות להיתקל בתוקף), הרי שממשל ביידן הכריז כעת שהוא מרחיב מחדש את ההגדרה של הטרדה ותקיפה מינית ומשלב שוב את זכויות הטרנסג'נדרים להשתתפות בפעילויות ספורט במוסדות חינוך.
ההודעה הזו ייצרה רעש רב, כשלפחות 18 מדינות שמרניות הודיעו שלא יסכימו לשתף איתה פעולה, חלק מהן בטענה כי הן גורמות לאפליה נגד נשים. נושא הטרנסג'נדרים הוא אולי נושא ראוי וחשוב, אבל יש נושאים הרבה יותר חשובים לדון עליהם בהקשר של תקנה תשע: האחוז הנמוך של נשים שחורות והיספניות שמשתתפות בפעילויות ספורט תחרותיות באוניברסיטאות, והאחוז הנמוך של נשים שמשותפות בתפקידי אימון, ניהול ובתקשורת בעולם הספורט בקולג'ים (לשם השוואה, לפני התקנה 90 אחוז מתפקידי האימון של קבוצות נשים באוניברסיטאות מולאו על ידי נשים שעבדו בתת תנאים והיו צריכות לעשות הכל בעצמן– כביסה, הסעות, מימון לתלבושות. כיום, אחרי הכסף הגדול שנכנס לספורט הנשים, האחוז עומד על 41 אחוז).
"אם תתנו לי להשתתף בספורט,
אם תתנו לי לשחק,
הסיכוי שלי לחלות בסרטן השד יירד בשישים אחוז
יש פחות סיכוי שאהיה בדכאון
ושאקבל משכורת נמוכה יותר מגבר על אותו תפקיד"
ההכללה של קהילת הלהט"ב בחוק היא כמובן הכרחית ומתאימה לרוח הזמן, אבל היא מוסיפה לחוק מילים שאינן כתובות בו: לא תתקיים אפלייה על רקע מגדרי, וכעת גם על רקע של העדפה מינית. עדיין לא כתובה שם מילה על אפלייה על רקע גזעי. במציאות שבה בית אב שחור באמריקה מרוויח בממוצע שלושים אלף דולר פחות לעומת בית אב לבן, נשים שחורות עדיין יכולות להיכנס לאינקובטור הספורטיבי באמצעות ענפי ספורט כמו אתלטיקה קלה וכדורסל שאינם דורשים השקעה כלכלית. הן יכולות לחלום עדיין על חתירה או לקרוס או רכיבת סוסים. גם נשים עם מוגבלויות לא ממש נהנות מהרפורמה. לפי סקר שנערך באחרונה, מתברר שחמישים שנות תקנה תשע עזרו בעיקר לנערות לבנות ממעמד הביניים. מהבחינה הזו, האקו סיסטם שהוא ספורט אינו מהווה ריפוי לחברה הכללית, אלא יותר מראה. רק ארבעה אחוזים מהמאמנים של קבוצות כדורסל באוניברסיטאות הן נשים שחורות. רק שבעה אחוזים עוסקות בתפקיד ניהולי במחלקות האתלטיקה באוניברסיטאות. תקנה או חוק הן רק תקנה וחוק, לא משהו שמשנה תודעה או התנהגות רבת שנים.
יש גם הבדל גדול בין האבחנה של נשים וגברים לגבי ההתקדמות בנושא של איסור על אפליה על רקע מיני. 61 אחוז מהגברים חושבים שיש התקדמות משמעותית בנושא בחמישים השנים האחרונות. רק 37 אחוזים מהנשים חושבות ככה. הנשים מרגישות שהיה הרבה מאבק אבל עם מעט תוצאות, וכי הפער בשכר ובתפקידי הניהול הוא עדיין משמעותי. רוב הגברים הרפובליקנים חושבים שנשים לא צריכות לקבל קידום למעמדן בחברה. אולי זה גם מסביר למה החקיקה עד עכשיו לא קיבלה תוספות לגבי הריונות ורצון של אשה להקים משפחה.
הרבה כוכבות עבר שהחוק סלל את דרכן בעולם הספורט ובקריירה שמעבר לעולם הספורט, מרגישות שהתקנה היא הקורבן של ההצלחה העצומה שלה של עצמה. שנערות כבר לא מודעות לה כי הן כבר גדלות בתוך דור שבו קיים שוויון יחסי.
"מדובר בהחלטה המשפיעה ביותר של המאה העשרים", אומרת מרשה שארפ, המאמנת שהובילה את טקסס טק לאליפות המכללות לנשים ב-1993, "אני מודעת להחלטות והחוקים של זכויות האזרח, אבל אף אחת מההחלטות הללו לא השפיעה על חצי מהאוכלוסיה. תקנה 9 פתחה אפשרויות לנשים בכל מקום. אני לא יודעת איפה היינו היום בלעדיה. אין לחוק הזה תג מחיר. הבעיה היא שיש הרבה כסף שמעורב היום בספורט הנשים. יש הרבה מאבקים שעוד צריך להיאבק עליהם, אבל אנחנו פוחדות להיאבק בהם".
Uכך, למרות שעברו שנים מאז שאוניברסיטאות הקצו רק חמישה אחוז לנשים, או שלנשים היה אסור להיכנס לפקולטות מסוימות או אפילו לקבל כרטיס אשראי משל עצמן, המצב עדיין רחוק מלהיות שוויוני: עדיין הרבה יותר בנים משתתפים בספורט, הם עדיין מקבלים תקצוב גבוה יותר לאוכל, תלבושות, וגיוס שחקנים (יש בעיה חמורה של אכיפת האיסור להפרשים בתקציב, ואוניברסיטאות רבות מנצלות זאת כדי לערוך מניפולציות במספרי הדיווחים שלהן).
לפי ההערכות ספורט הגברים בקולג'ים מתוקצב בפי שניים כספים מאשר ספורט הנשים. באוניברסיטאות אחרות, בעיקר אלו עם קבוצות פוטבול מצליחות, מחלבת הכסף הגדולה ביותר בספורט קולג'ים, הפער יכול לעמוד על פי חמישה. קבוצות נשים בכדורעף אולי יכולות לקבל מתקנים מפוארים ולטוס במטוס פרטי למשחקי חוץ, וזו התקדמות. אבל הן עדיין מקבלות הרבה פחות ממה שמגיע להן לפי התקנה. מי שרוצה לעשות תיקונים בחוק הזה, חייב קודם כל לאכוף את החוק הקיים שעדיין ממשיך להפלות נגד נשים. בעיקר אחרי תקופת הקורונה שבה אוניברסיטאות ביטלו תוכניות ספורט על ימין ועל שמאל, בעיקר של נשים.
"אם תתנו לי לשחק,
אם תאפשרו לי להשתתף בספורט,
יש יותר סיכוי שאעזוב גבר שמכה אותי,
ופחות סיכוי שאכנס להריון לפני שאני רוצה בכך"
באמצע שנות התשעים, מישל מרסיניאק היתה שחקנית בקבוצת הכדורסל של אוניברסיטת טנסי, אחת השושלות המפוארות של ספורט האוניברסיטאות. היא זכתה בשתי אליפויות ונבחרה פעם אחת לשחקנית העונה. באחת העונות היא הצטלמה לשער מגזין ביחד עם כריס וובר ממישיגן. באוניברסיטה הם היו כמעט שווים, חוץ מזה שמרסיניאק הייתה יותר מעוטרת ממנו. "ואז יצאנו חיים האמיתיים וכריס קיבל חוזה על סך 14 מיליון דולר", נזכרה השבוע מרסיניאק, "ואני קיבלתי חוזה של 21,000 דולר".
מרסיניאק היא אחת מנשים רבות שמייחסות את ההצלחה שלהן בעולם העסקי כמנהלות לעובדה שהן יכלו לשחק ספורט בקולג'ים. "אנחנו תחרותיות, אנחנו לא מפחדות מלקחת אתגרים, לצאת החוצה, לקפל שרוולים ולהילחם על מה שמגיע לנו, לא לוותר על החזון שלנו".
"אם תתנו לי לשחק,
אם אשתתף בספורט,
אני אלמד מה זה אומר להיות חזקה"
שבעה חודשים פחות יום אחרי שהנשיא ניקסון סמך את ידיו על תקנה תשע, תקנה שהיתה תקועה בין שתי רפורמות חינוך אחרות ואף אחד לא ייחס לה חשיבות, החליט בית המשפט העליון בארצות הברית ("רו נגד ווייד") כי לאישה יש את הזכות להחליט בעצמה על הפלה. חמישים שנה ויום אחרי אישור תקנה תשע, בית המשפט העליון בארצות הברית הפך את החלטתו, והחליט שכל מדינה תוכל להחליט בעצמה על הזכות להפלה. חמישים שנה ויום אחרי אחת ההחלטות המונומנטליות לקידום מעמד האישה בארצות הברית, החליט בית המשפט העליון לקחת מנשים את הזכות להחליט על גופן.
