בדרך כלל תוכלו לראות אותו על סטים של הפקות טלוויזיה או קולנוע, בתור עוזר במאי, מנהל תסריט ובתפקידים אחרים. אך בשבת האחרונה מצא עצמו נתן דה לאו ביחד עם כל המדינה בתוך סרט אחר לגמרי, סרט אימה, חלום בלהות. הבוקר השחור של ה-7 באוקטובר הכה בכולנו ועוד ימשיך להכות, הטרגדיה קשה מנשוא וגודל האובדן בלתי נתפס. אבל גם בתוך ההרס והחורבן מתגלים סיפורים אדירים על אנשים אדירים עוד יותר, כזה הוא הסיפור של נתן.
הוא יהודי שגדל בעיר לה פלאטה שבארגנטינה, ובגיל 26 החליט לעשות עלייה לבד ואף בחר להתגייס לצה"ל למרות גילו, שם שירת כלוחם בחטיבת כפיר. בהמשך נשאר להתגורר כאן, החל לעבוד בתחום הקולנוע והטלוויזיה והיה שותף להרבה יצירות מצליחות שאתם מכירים - ג'ודה, בעלת החלומות, פסטיגלים שונים, מבצע פינאלה ועוד.
השבוע, בעקבות המצב, נתן נאלץ לעזוב הכל ולהתייצב למילואים. זו לא הפעם הראשונה בחייו שהוא נקרא לדגל, וגם עכשיו הוא ממשיך להגן על מה שהוא מגדיר "הבית שלי". אלא שהפעם, בעודו ממלא את תפקידו כרגיל, תמונות רגילות שצילם חברו לפלוגה חצו יבשות והגיעו עד לכלי התקשורת בדרום אמריקה.
דה לאו, שהוקפץ לגזרת איו"ש, מסתובב ברחבי הבסיס עם נשק, נעלי חי"ר, מכנסי ב' וחולצה של לאו מסי או חולצה של חימנסיה, קבוצתו האהודה שאליה הוא מנוי עד היום. צילומים שלו לבוש כך הידהדו ברחבי ארגנטינה ואפילו נשלחו לשחקני קבוצת חימנסיה, שהפסיקו את האימון שלהם באמצע כי נדהמו לראות לוחם מישראל עם מדי הקבוצה. נתן גם קיבל הודעות וטלפונים רבים מהשחקנים עצמם, מכוכבי וממאמני עבר של חימנסיה שהתקשרו כדי לתמוך, לעודד ולאחל לו בהצלחה, דבר שריגש אותו במיוחד.
נתן נמצא במשימה, בשליחות, משפחתו וקרוביו חרדים לו מאוד, הם התחננו שיחזור לארגנטינה, שיתרחק מהטירוף שמתחולל פה, אבל הוא לא היה מסוגל לברוח: "הם יודעים שאני לא אעזוב את המדינה". הוא הגיע לתרום את חלקו וגם להילחם בשמם של לא מעט אנשים ממוצא ארגנטינאים שנרצחו ונחטפו בידי החמאס.
לנצח ביחד
נבחרת ארגנטינה עברה מסלול ארוך עד לזכייתה במונדיאל. היא נפלה המון פעמים לפני, גם באותו טורניר הפסידה במערכה הראשונה לערב הסעודית, היא נשברה, חטפה חבטות והייתה קרועה מבפנים. אך לבסוף, היא ניצחה, השיגה את הגביע הנחשק שגרם לה לאושר בלתי יתואר ולהחלמת כל הפצעים. אחד הגורמים המרכזיים שהביאו את מסי וחבריו לזכות בתואר אלופי העולם היה האחדות. האחדות בנבחרת, האחדות בעם. אחרי שנים רצופות כישלונות, הסלקסיון נחתו בקטאר כשהם עוטים את השריון הכי עוצמתי שיש, הם הבינו שרק ביחד יש סיכוי להיות חזקים יותר, רק ביחד יש סיכוי לנצח.
המצב בארץ בתקופה הזאת הוא נוראי, הזוועות אינן משאירות עין אחת יבשה, אבל כן יש קווים מקבילים במסע - הגענו לקרב הזה קרועים מבפנים, הפסדנו במערכה הראשונה, התעשתנו, הבנו שככה יהיה בלתי אפשרי להתמודד וכעת האחדות נכנסת לתמונה. כמובן שאין לנו שום גביע או תואר להשיג ובטח שלא נצליח לרפא את כל הפצעים, אבל יש משהו באוויר שמרגיש אחרת מבחינת מה שאותה אחדות מביאה, וזה מתקשר גם לסיפור של נתן דה לאו, תחושה שבתוך העם כולם מתגייסים, כולם כביחד ושזה הדבר היחידי שנותן לנו את הכוח כרגע. ועם כמה שזה נשמע קיטשי, זה פשוט עובד. שנדע ימים טובים יותר.
*הכתבה מוקדשת לזכר סרן טל גרושקה ז"ל, בן 25 מכפר סבא, מ"פ בגדוד 931 של הנחל, נפל בעת מילוי תפקידו.
