חשבתם שלזכות בתארים זה דבר פשוט, כשהקבוצה שלכם הכי טובה בליגה? תשאלו את אנה ויליקי, גלית דבש ונועה ארז - שחקניות דאבליסטית הנשים בכדורעף הפועל כפר-סבא - ותבינו שהסיפור הרבה יותר מורכב. למשל, כשיציאה לאימון הערב דורשת תמרון רציני יותר מאשר עוד תרגיל מתואם על הפרקט.
השלוש הן לא רק שחקניות מקצועניות, אלא גם אמהות במשרה מלאה, ועוד בקבוצה הטובה ביותר בישראל. שילוב שלא פוגשים כל יום, אלא אם כן תגיעו לאולם בר־לב בכפ"ס. "לפעמים אנחנו באמת צריכות להיות סופרוומן", הן אומרות בחיוך.
"זה שילוב קשה", מודה ארז (32), שהביאה לאימון את בתה, גיא בת השנתיים. "יש לנו את הקליקה של האמהות שמראות זו לזו תמונות, מספרות במה הילד חולה הפעם, משתפות בחיי המשפחה וכמובן תומכות ומבינות גם כשיש אילוצים. וכן, יש לא מעט כאלה".
"הבעיה באימהות וספורט מתחילה כבר מהרגע שאת חושבת להביא ילד לעולם", מסבירה דבש (34), שחובקת שתי בנות - מילה בת השלוש וחצי ונאיה שיצאה רק לפני חודש לאוויר העולם. "ברגע שיש לך משרה רגילה במשק, את מחליטה להיכנס להיריון ומנסה. כספורטאית מקצוענית את צריכה לתזמן את הלידה בטיימינג מסוים. לא בזמן הליגה, עדיף בפגרה. בקיצור, שבעה חודשים בשנה אינם אפשריים ללידה, וכל אישה יודעת שמאוד קשה לתזמן את זה. יש גם את ההיבט הכלכלי שהוא בעייתי. במשרה רגילה את יכולה לעבוד לפעמים עד לחודש התשיעי. פה, מחודש שלישי־רביעי בהיריון כבר אי אפשר לשחק".
"לכל אמא שחקנית יש את התיק שלה"
ויליקי (39), הוותיקה שבחבורה, כבר סיימה מזמן את עניין החלפות החיתולים. יש לה שני ילדים גדולים, אבל כפי שכל הורה יודע, בשום גיל אין באמת "שקט תעשייתי". בתה הבכורה קטיה (17) לא הגיעה לצילום המשותף, כי באותו זמן היא הייתה באולם אחר, כשחקנית נערות במכבי רעננה כדורסל. מי שכן בא היה היורש הצעיר - טים בן השבע.
4 צפייה בגלריה
"רק אם יש לך מוטיבציה ותמיכה, כלכלית ופיזית, את באמת יכולה לשלב בין אימהות לספור מקצועני"
(צילום: יובל חן)
"רק אם יש לך מוטיבציה ותמיכה, כלכלית ופיזית, את באמת יכולה לשלב בין השניים", מבהירה ויליקי. "שיחקתי בכמה מדינות באירופה, הייתי בצ'כיה וברוסיה, אבל בארץ זה כמעט לא קיים. רוב האמהות שהן גם ספורטאיות לא באמת ממשיכות אחרי הלידה".
"זו תופעה שאין לה אח ורע בספורט הישראלי, ואולי העולמי", קובעת יו"ר המועדון עפרה אברמוביץ', שבאופן לא ממש מפתיע היא גם מייסדת "מאמאנט" - ליגת האמהות והנשים בכדורשת. לצד ההצלחה האדירה במיזם הקהילתי, יש לה בהחלט במה להתגאות גם בצד ההישגי. "אין ספק שזהו דגל, המראה שבתנאים טובים ונכונים היריון ולידה אינם אמורים להוות 'מכשול' לעיסוק בספורט. חשוב מאוד שכל ילדה ואישה ידעו שאפשר גם אחרת", מוסיפה אברמוביץ'.
עם זאת, השיח בין האמהות בקבוצה מגלה שהמשימה לגמרי לא פשוטה. יכולת ריכוז, שינה טובה, תזונה נכונה, לוח זמנים קפדני, שקט, ובעיקר שמירה על כושר ושגרת אימונים גם מיד אחרי הלידה - אלו המושגים העיקריים שעולים לדיון, לצד האפליה המגדרית כמובן. "גבר יכול להמשיך לשחק בלי הפרעות גם כשהוא הופך לאבא, בעוד שאצל האישה כל החיים והגוף משתנים ב־180 מעלות", אומרת הקפטנית דבש.
ויליקי ממשיכה באותו כיוון: "קשה לחזור. עד היום יש הרבה שינויים שאני מרגישה מאז הלידות. כמה שאת יותר צעירה, יותר קל לך. אחרי גיל 30 זה כבר קשה. בגלל זה הרבה בנות מתייאשות".
דבש: "לכל אמא שחקנית יש את התיק שלה, ואיתו הקשיים שאיתם היא והמשפחה צריכים להתמודד. יש שחקניות שאין להן סבים וסבתות שיכולים לעזור, ויש כאלה שהבעלים שלהן עובדים במשמרות, ובערב אין להן סידור. כל מקרה מצריך פתרונות יצירתיים כדי לאפשר את הפעילות".
"כבר בהתחלה מבינים את הקושי", מוסיפה ויליקי, "אבל מתרגלים. יש לך לא רק סדר יום, אלא לוח שבועי. יש תמיכה של המשפחה, בעלי עוזר, האחיות. כשנסעתי למשחק בחו"ל הן היו מגיעות ולוקחות את הילדים לבית ספר ולגן. באופן אישי, זה גוזל המון אנרגיה. אין הרבה זמן התאוששות לפני ואחרי משחקים ואימונים. כשיש לך כמה דקות פנויות, את נחה. בארץ אתה לא באמת יכול להתפרנס. מקבלים משכורת, אבל אין פה סכומים כמו בכדורגל ובכדורסל".
"צריך המון תמיכה, אבל גם תפעול", אומרת ארז. "זה שמדי ערב אני לא בבית מצריך מבעלי תפעול של כל ענייני המקלחת וההרדמות".
"בארץ אין תרבות ספורט"
תרצו שהילדים שלכן יעסקו בספורט מקצועני?
ארז: "בהחלט. אני חושבת שבספורט הקבוצתי יש תרומה חשובה מאוד בילדות, וגם בהמשך. המסגרת הזו מפתחת המון ערכים - שיתוף, עבודת צוות, למידה שהחיים הם לתת ולקבל ולעזור לחבר, כדי שכל הקבוצה תצליח".
יו"ר המועדון עפרה אברמוביץ': "זו תופעה שאין לה אח ורע בספורט הישראלי, ואולי העולמי. אין ספק שזהו דגל, המראה שבתנאים טובים ונכונים היריון ולידה אינם אמורים להוות 'מכשול' לעיסוק בספורט. חשוב מאוד שכל ילדה ואישה ידעו שאפשר גם אחרת"
דבש: "אין חינוך טוב יותר מהחינוך שיש בספורט. אשמח שהבנות שלי יעסקו בספורט, בטח בכדורעף. לטעמי, זה המשחק הכי קבוצתי ואלגנטי. בלי מגע, עם חוכמה. אתה לא יכול לנצח בלי החבר שלך".
ויליקי: "חשוב מאוד לעשות ספורט. הבת שלי עושה את זה בשביל ליהנות, שיהיה לה כושר גופני. לגבי ההיבט המקצועני - אם אראה שהיא טובה, שיש לה פוטנציאל ושהיא לא מבזבזת את הזמן, אז כל הכבוד. מצד שני, בארץ זה כמעט בלתי אפשרי. אין תרבות ספורט".
לאור הקשיים שצפו ניסחה היו"ר אברמוביץ' מסמך שמיועד לגורמים הרלוונטיים, במטרה לדאוג לתנאים של אמהות ספורטאיות, שיוכלו להמשיך בספורט ההישגי עוד שנים רבות. "אם אנחנו משקיעים כל כך הרבה בהקניית תרבות ספורט, בדוגמה אישית ובמודלים לחיקוי, מחובתנו לשמר ולשפר את היכולת של בנות צעירות", מסכמת אברמוביץ'. "שיבינו ויידעו שלידה ואימהות אינן מכשול בדרך להיות ספורטאית הישגית, אלא חלק ממעגל שלם שדורש התייחסות מיוחדת מצד כל הגורמים הנוגעים בדבר".
