"לעולם אל תיכנע"
(צילום: עוז מועלם)
בעולם אמנויות הלחימה, ובעיקר ב־MMA, כישרון יכול לקחת אותך רחוק – אבל רק עד שלב מסוים. יש לוחמים שהתברכו בתכונות נלוות, כמו למשל מוטיבציה בלתי־שבירה ומחויבות קנאית למשימה, והם אלה שמגיעים בסופו של דבר לפסגות הגבוהות ביותר. וזה בדיוק מה שהופך את סיפורו של שון פרו לכל כך מדהים.
שון (23), לוחם MMA ישראלי־דרוזי מדלית אל־כרמל, אח בכור לשתי אחיות, מוכיח את עצמו ככוח עולה בענף. במסגרת התחרותית עומד כרגע מאזנו על ארבעה ניצחונות, ללא הפסדים. הוא גדל והתחנך בר"ג, תקופה שאותה הוא מכנה "היפה בחייו", עם חוויות ילדות כיפיות. הוריו בחרו להשתקע במרכז הארץ, בבית דיברו עברית, וניהלו "אורח חיים תל־אביבי".
בגיל 10 עברה המשפחה לדלית אל־כרמל, על מנת להיות קרובים לסבו ולסבתו, ודווקא שם הוא לא בדיוק מצא את עצמו. "תמיד הייתי דואג לחלש, הייתי מתווה דרך. ופתאום אתה מגיע למקום שהכלים האלו לא תורמים לך יותר", מסביר פרו. "פתאום הייתי בסיטואציה בעייתית, כי אני לא יודע ערבית, לא לימדו אותי ערבית ואני לא מכיר את התרבות. כולם מסביבך מדברים בשפה שאתה לא מכיר, ואתה יודע איך זה ילדים... ברגע אחד אתה לא שייך. אתה לא משלנו".
ההורים החליטו שהכי נכון עבורו יהיה לעבור בית ספר, ורשמו אותו לביה"ס הריאלי בחיפה, מוסד פרטי ויוקרתי. שון האמין שלאחר המעבר הוא יפרח חברתית, כמו בימים היפים בר"ג, אך לא כך היה. "בחצי השנה הראשונה לא היו לי חברים. הייתי בטוח שהעברית שלי תגרום לילדים להתחבר אליי, אבל הם הסתכלו עליי כזר, הורים לא רצו שלילדיהם יהיה קשר אליי, ומצאו תירוצים למה לא להיפגש איתי, קוטלגתי כ'ההוא מדליה'".
בחטיבת הביניים המצב השתפר. שון בנה את עצמו בפן החברתי, אך עדיין משהו היה חסר. "הייתי בטוח שאם אתפתח פיזית, אנשים ישימו לב אליי, כי ברמת השיח לא הצלחתי לגרום להם לראות את שון האמיתי. התחלתי להפריע למורים, ניסיתי להצחיק, להיות דמות. אני לא מתגאה בדמות שהייתי, אבל היא עזרה לי לצאת מהמצב".
באחת מנסיעותיו מדליה לחיפה, צפה בסרט הקרב האייקוני "לעולם אל תיכנע". מסופר שם על ילד שעבר עם משפחתו לאורלנדו, על מנת לתמוך בקריירה של אחיו, אך התקשה להתאקלם בסביבה החדשה ונקלע לצרות. "הסרט חשף בפניי את ה־MMA, ראיתי בגיבור את עצמי", מספר פרו. "הפכתי להיות אובססיבי ל־MMA, באותו רגע, הבנתי מה אני רוצה להיות".
"הייתי בטוח שאני רמבו"
חדור במוטיבציה הזו החל שון לקצור את הפירות, עם הישגים מרשימים בג'ו־ג'יטסו ובאיגרוף תאילנדי. בגיל 18 הוא פתח בקריירת MMA מקצוענית, ובשני הקרבות הראשונים ניצח בנוק־אאוט. אבל דווקא כשהחל לצבור מוניטין, באה פציעה קשה בברך.
"הייתי בטוח שאני רמבו", הוא נזכר. "אחרי שני הניצחונות בנוק־אאוט האגו היה בשמיים, זילזלתי בשעות שינה, לא חשבתי בכלל על האפשרות שאיפצע. שיחקתי בהפלות עם חבר, הרגל שלי נחתה בצורה לא נכונה, ופשוט התפרקה. הלקח שלי הוא שהאגו הוא אויבך".
הפציעה לא הייתה המכשול היחיד שעמד בפניו באותה תקופה. בגלל שה־MMA אינו ענף מוכר ע"י צה"ל, הוא דחה את שירותו הצבאי בשנה, תקופה שניצל כדי להילחם גם על ההכרה בו כספורטאי מצטיין. בסוף התגייס על תקן של "ספורטאי ייחודי", מה שאיפשר לו לצאת למחנות אימונים. "הצבא נתן לי הזדמנות להמשיך לעבוד למען הגשמת החלום שלי, ובמקביל להיות בתפקיד שמייצג את העדה הדרוזית", מספר פרו.
שנה וחצי אחרי שנפצע התברר לו כי הפציעה שעבר אינה פשוטה כפי שחשב, וכמו שסברו הרופאים באיבחון הראשוני. "בריצת בוקר בבסיס הבנתי שוב שמשהו לא תקין בברך, ושזו לא רק מתיחה", משחזר שון. "אני מוצא את עצמי יושב על המיטה עם קרח על הברך, ולא מצליח לזוז. בסוף התברר שלא נותר פירור מהרצועה הצולבת, היא פשוט נעלמה מרוב ששחקתי אותה. קרע מלא. התעקשתי מול הצבא בכל הזמן הזה, אמרתי להם שאני חייב לעשות ניתוח. החלום שלי באותם רגעים הלך ונעלם, פשוט לא הייתי יכול לתת לדבר הזה לקרות".
"אסור להציב לעצמך גבולות"
נכון להיום, כאמור, הוא במאזן 0:4 במסגרת התחרותית של ה־MMA, ונראה בכושר שיא. פרו מתחרה בקטגוריה של עד 66 ק"ג, ובתחרות האחרונה בהיכל מנורה מבטחים בת"א ניצח את יריבו בתוך פחות מדקה. חבריו וקרוביו שהגיעו לעודד ציפו לקרב מותח וממושך, אך העלייה לזירה ארכה יותר זמן ממשך הקרב עצמו.
אתה מרגיש תחושת שליחות? אולי שגריר של העדה והמדינה?
"חד־משמעית, שגריר לכל דבר. בין אם זה של מדינת ישראל ובין אם זה של העדה הדרוזית. בכל מסגרת תחרותית בינלאומית אני עם הדגל עליי, הדגל הישראלי-דרוזי. אני עומד מול אנשים ונותן להם הסברים. בסופו של יום אני מייצג אותנו בהתנהגות ובהתנהלות שלי, וגם בביצועים בזירה. אני מרים את הדגל בגאווה".
מה הטיפ שהיית נותן לילדים שרוצים להצליח, אבל אולי קצת יותר קשה להם?
"זאת נקודה שנוגעת ללבי. כל הילדות שלי שאלתי את עצמי - מה יעשה לי יותר טוב? הייתי שולח הודעות לכל הספורטאים הגדולים. הדבר שהבנתי בסופו של דבר, זה שצריכים לדבוק בתהליך, ושהדרך אף פעם לא פשוטה. אסור לסטות ימינה ושמאלה, צריך לחשוב איך מקדמים את עצמך, אפילו לנסות לחקות את המצליחים ביותר. אבל הדבר החשוב ביותר הוא האמונה העיוורת במה שאתה אוהב ועושה".
איך זה להיות לוחם MMA בזירת הספורט הישראלית?
"זה אחד הדברים הכי קשים בעולם. לא פשוט להיות ספורטאי בענף הזה, כי אין הרבה פורצי דרך, ואני מרגיש שאנחנו תמיד נמצאים מאחור. בג'ודו ובטאקוונדו יש הישגים, אז אנחנו מתחילים לזרוח, אבל להיות ספורטאי בתחום לא מוכר במדינה - כשאתה חייב לנסוע למקומות מרוחקים בעולם כדי להבין אותו עד הסוף - זה מאוד קשה. אבל כן, יש בי צד אופטימי, שבמדינה מתחילים להבין שיש פה הרבה חבר'ה מוכשרים שכדאי לדחוף אותם קדימה".
חתמת עם ספונסרים לאחרונה.
"כן, בחברת אנגלו־סכסון ראו בי משהו מיוחד. הם זיהו צעיר שזקוק לדחיפה. ספורטאי צעיר לא יכול לממן מחנות אימון בחו"ל, אי־אפשר גם לעבוד וגם להיות ספורטאי. יש פה הקרבה כלכלית, משימה כמעט בלתי־אפשרית לספורטאי בארץ. ואז פתאום אתה קולט שיש אנשים שרוצים בהצלחתך ומאמינים בך. זה נותן שקט נפשי לרדוף אחרי החלום, ולייצג גם אותם וגם אותי בכבוד".
מה היעד שתרצה להגשים, מה החלום?
"זה חלום תמים - והוא להיות אלוף עולם. כילד תמיד אמרתי את זה, ולא באמת הבנתי כמה זה קשה או רחוק. היום, כשהתבגרתי ואני ממשיך להתבגר, אני מבין שזה אפשרי, אני באמת מאמין בזה. אבל כשנכנסים לעומקם של החלומות, אתה מבין שהדבר שאתה באמת רוצה, זה להיות הלוחם הכי טוב שאתה יכול להיות. העיקר לדבוק בתהליך, להגיע למקסימום. אסור להציב לעצמך גבולות. אני זוכר את היום שבו הייתי בחצר של בית הספר הריאלי בחיפה, ליד המתקנים של עליות הכוח, והיו שם שני חברים שלי לשכבה. הבטחתי להם שעד גיל 30 אהיה אלוף עולם ב־MMA, התערבנו על מיליון דולר, ואני מקווה לנצח".
רון נובוטני מנכ"ל רשת אנגלו סכסון: "התמדה, שאיפה למצוינות וחתירה למטרה הם כמה מהערכים המנחים אותנו מאז הקמת הרשת לפני שישה עשורים. אין כמו ספורטאי איכותי בעיקר בגיל כה צעיר, כמי שמייצג ערכים אלה ונקשר אליהם. שון מוכשר ומיוחד, והחיבור בין הצדדים היה מיידי ומרגש. אנו שמחים וגאים להיות חלק ממסע ההצלחה שלו, ומשוכנעים ששיתוף הפעולה שלנו עמו יהיה פורה ומוצלח".
