אורי סלע בסך הכל רצה לחזור הביתה בחתיכה אחת יבשה. תרתי משמע. גם בחלומות הכי ורודים שלו (או לבנים, עוד מעט תבינו למה), הוא לא דמיין שיעמוד על ראש הפודיום עם דגל ישראל וידמע מנגינת התקווה. אבל לפעמים, כמאמר השיר, חלומות מתגשמים. וכשזה קורה בעיר הרומנית אורדאה, כשבחוץ מינוס 7 מעלות, זה אפילו יותר מספק.
סלע בן ה-51, מאמן נבחרת ישראל במים פתוחים ובעלי רשת מרכזי 'עולם המים', הוא החל מהחודש שעבר אלוף אירופה בשחייה במי קרח לסניורים (50+). כן, מה שאתם שומעים. מי קרח. וזה יותר קפוא ממה שאתם חושבים (ההגדרה של מי קרח: מים בטמפרטורה של חמש מעלות ומטה). אתגר שמעטים יכולים לצלוח. וסלע צלח. הוא היה ככל הנראה גולת הכותרת של המשלחת הישראלית: שתי מדליות זהב במשחים הארוכים ביותר בבריכה הקפואה. אלוף אירופה לגיל 54-50 ב-500 חופשי, עם זמן של 6:28.83 דקות, ובמרחק הכפול, בו קבע 14:21.24 דקות. הוא גם סיים שני ב-250 חופשי וב-100 פרפר. בקיצור, שבוע ארוך ובעיקר מקפיא.
"לא אגיד שלא היו חששות", חייך אתמול סלע מביתו באבן יהודה. בכל זאת, 20 מעלות בחוץ, שמש. הטמפרטורות שלא כל-כך מוכרות לו. "שם, ברומניה, הייתי על גבול החרדה. חברים שאלו אותי: 'למה אני חייב לעשות את זה, למה לא מספיק להיכנס לאמבטיית קרח ולגמור עם זה'. 1,000 מטר במי קרח זה לא צחוק. שקשקתי. ברמה כזו שכל שעה בלילה לפני התעוררתי עם חלום בלהות שהמציל מושה אותי מהקרקעית".
היתרון היחסי
שלא יהיו אשליות: מדובר בספורט מסוכן. מי שאינו מאומן וינסה לשחות במים קרים או קפואים עלול להגיע למצב של היפותרמיה (ירידה קיצונית בחום הגוף). מעבר לכך, בני אדם מגיבים לקור בצורה שונה, שתלויה ביכולתו של הגוף לשמור על חום ובמשך הזמן שבו נשמר החום. אסור אפילו להתחיל לחשוב על הספורט הזה לפני התייעצות מקצועית.
מרחקי השחייה נעים בין מטרים ספורים ל"מייל הקרח" (1.6 ק"מ). במרחקים הארוכים התחרות היא על סיבולת, ויש תחרויות שבהן המשחה נמשך עד שהאחרון יוצא מהמים (לרוב עם עזרה). "יש לי יתרון חזק על האחרים כי אני בקיא בתורת האימון והפיזיולוגיה", מסביר סלע. "הרי איך יכול להיות שאנחנו הישראלים מצליחים לעשות דברים חזקים - ועוד במי קרח. באליפות העולם, למשל, הגיעו כל הכרישים מארה"ב, אוסטרליה, סין ויפן - ועדיין סיימנו לפניהם".
לפני שלוש שנים בערך היה זה שי ברייטנר, חברו הטוב של סלע, שייבא את הענף לארץ. "העולם שלי ביומיום הוא עולם של סטרס", מסביר ברייטנר. "השהייה והשחייה במי קרח לימדו אותי המון על איך להישאר בפוקוס במצבי קיצון".
ברייטנר ניסה לעניין את החבר הטוב בענף האקסטרים והצליח לבסוף. מאז שניהם הפכו למקצוענים בתחום. הדבר המתבקש היה להתחרות גם בחו"ל. "לפני שנה בדיוק, שי הפתיע אותי ו'קנה' לי מתנה - הוא רשם אותי למשחה 450 מטר בקרח", נזכר סלע. "השנה שחלפה מאז הייתה תקופה קשה בישראל, מורכבת וכואבת, שבה גייסנו את כל סניפי עולם המים והמטפלים כדי לטפל בהתנדבות במפונים מהדרום ומהצפון. יחד עם זאת, לא ויתרתי על החלום לשחות 1,000 מטר בקרח, דבר שאף ישראלי עוד לא עשה, מלבד המנטור שלי, רם ברקאי, יו"ר איגוד המים הקפואים העולמי והראשון ששחה 1 ק"מ באנטרקטיקה, שכבר שנים אמר לי שאני חייב לנסות".
"הידיים והרגליים די קפאו"
והוא ניסה. השניים קנו כרטיס טיסה לרומניה וחברו למשלחת הישראלית. גילי ברייטנר, בתו של שי, אגב, הייתה המתחרה היחידה בגיל הנוער (עד 18) וזכתה בשש מדליות זהב (עוד במשלחת הישראלית: אלומית מתיתיהו ויהודה לפיאן). סלע שחה אחריה. "בבוקר התחרות קמתי גמור, מותש, הדופק לא יורד, הצוואר תפוס בכל צד ימין, העין שלי אדומה ואני בקושי רואה, ובנוסף לכל יצא לי הרפס. שחיתי בבריכה המחוממת והזמנים היו מעולים, אבל הרגשתי נורא. אדם שפוי היה אומר: 'אורי, יש לך את כל הסימנים, פשוט תגיד לא! תימחק מהמשחה, למה אתה צריך את זה?' אבל אני כנראה לא אדם כזה".
"הגיעה השעה 11, שי מדבר איתי ומרגיע אותי, מצחיק אותי, ופתאום הדופק יורד, ומפחד מוות אני פתאום מרגיש רגיעה ומנסה לדמיין את הסוף הטוב. אני נכנס למים הקפואים, ופתאום משתחרר בי איזה שקט. 'אורי, אתה עושה את זה', אני אומר לעצמי. כל מה שאני שומע זה צעקות של חברי המשלחת וכמובן של שי, שאני מתחדד לפני הסיבוב לשמוע מה הוא אומר לי. כאילו כל צעקה של החברים ואני מתמלא בחום".
"הידיים והרגליים בשלב מסוים די קפאו", ממשיך סלע לשחזר. "שחיינים בסוף האלף שלהם אומרים שהם לא רואים כלום חוץ מהפס השחור באמצע הבריכה. ב-100 מטרים האחרונים כבר אין כאב, רק מלא צעקות בראש עד קו הסיום".
רגע אחרי, שאתה מבין שאתה אלוף אירופה. מה הדבר הראשון שעשית?
"אכלתי המבורגר ענק עם בירה, הרגשתי שאני חי מחדש".
פורסם לראשונה: 18:14, 23.02.24