מייק בודנהולצר, מאמן מילווקי, שם את פי.ג'יי טאקר על כריס פול. זה היה רומנטי. שני אנשים שלקחו את הדרך הכי רחוקה, מניו אורלינס ועד חולון, כדי לזכות בגביע הנכסף, הילכו כרגע אחד מול השני בסמטת האליפות. בודנהולצר היה חייב למצוא לטאקר ליהוק כלשהו כדי להצדיק את הבחירה לפתוח איתו. טאקר הוא שחקן מיוחד: קווין דוראנט יכול לקלוע עליו 49 נקודות, ואנשים יגידו אחרי המשחק: "וואו, איזה שחקן הגנה הטאקר הזה".
בודנהולצר הוא מאמן שירד מפס הייצור. פעם הוא הכשיל את מילווקי בהיצמדות לסכמות שלו. לא הייתה לו שום אמפטיה ללב הפועם של המשחק. הוא עשה ככה וככה כי בתוכנית המשחק היה כתוב שעושים ככה וככה, ולעזאזל המציאות. הפעם הוא בחר בדרך יצירתית אחרת להרוס למילווקי את הסיכויים להפתיע במשחק היחיד שבו יכלה להפתיע בפיניקס.
קיימת אמירה לפיה אתה לא מחליף הרכב מנצח. ובכן, בודנהולצר נתן לאמירה הזאת פרפראזה קלה: למה לשנות משהו שלא הולך? פול, ואחרי זה בוקר, כתשו את טאקר ולופז בהתקפה. זה היה כואב לצפייה. שני שחקנים נהדרים, מסורים, מוכנים למות בשביל המאמן, הקבוצה והחברים לקבוצה, שהמאמן שלהם שם אותם שוב ושוב במקום שבו הם רק יכולים להיכשל.
מונטי וויליאמס, המאמן של פיניקס הוא טיפוס הפוך. אם השחקנים של בודנהולצר נראים כמו רכב טוב שמישהו מחליט לנהוג עליהם עם לחיצה קבועה על דוושת הקלאץ', הרי שהקבוצה של וויליאמס משייטת באוטומט. כל שחקן מחטיא לתפארת עם בטחון עצמי. הכל מכוון למקום שבו לשחקנים נוח, למקום שבו יהיו להם את הסיכויים הכי טובים.
אם דיאנדרה אייטון קולע ב-70 אחוזים מהשדה, תן לו את הכדור. אייטון הזה, שחקן שנמצא איפה שהוא על הטווח שבין ברד דוארטי לדיוויד רובינסון, שוב המשיך להשתיק את מי שחושב שהיה צריך לבחור את לוקה דונצ'יץ או טריי יאנג לפניו. איזה זוג כפות ידיים ממשי, איזו תחושה למשחק, איזו בגרות.
זה היה המשחק שמילווקי יכלה לגנוב, אבל היא הייתה חייבת לעשות את זה ברבע הראשון. יאניס שיחק מחצית ראשונה כדורסל של אמיצים. ככל שנקפו הדקות, יחידות האנרגיה שלו פגו. הפציעה ניכרה בו. הוא כפף שוב ושוב, ידיו אוחזות במותניו, הוא חיפש אוויר כמו צוללן שמגלה שבלוני החמצן נגמרו לו בקרקעית הים. במחצית השנייה הוא כבר חזר לפציעתו. נוכח אבל לא נוכח. מין דחליל שהיה אמור לאיים על ציפורי הפיניקס.
אבל הרבע הראשון היה הרבע שבו בודנהולצר היה עסוק באחת מתיזות הכדורסל שלו. טאקר לא שייך לסדרה הזו. הוא שחקן נהדר, במיוחד בהגנה, ויש לו לב בגודל של רוסיה, אבל אין לו מה לתרום פה. לראות אותו או את לופז מנסים לשמור על פול או דווין בוקר הנהדר היה חסר תוחלת כמו לשתות תה עם מזלג. מילווקי חזרה לטווח נגיעה בדקות שבהן בודנהולצר שם את כוח האש שלו על המגרש והפסיק עם הנוסטלגיה לטאקר. אבל זה היה כבר מאוחר. יאניס כבר שיחק פצוע. יאניס לא יהיה יותר בריא. פיניקס היא לא אטלנטה.
עוד פרט פעוט שקרה ברבע הראשון היה שכריס פול קלע בו 0 נקודות. עזבו נקודות, הוא לא השתלט על הכדור, הוא לא ניסה בכלל לעבור את טאקר או את לופז (זה קרה רק ארבע דקות בתוך הרבע השני), הוא נתן את הכדור לחבר לקבוצה והלך להתחבא מאחורי קשת השלוש. הזריקות שלו היו קצרות מדי, הוא זרק מחוץ לאיזור הנוחות. פול נראה כמו בן אדם לבוש בחרמונית על חוף הים בהוואי באוגוסט. לך תריב עם 16 שנים של ציפייה. כשזה מגיע, מה אתה אמור לעשות?
לקח לו כאמור 16 דקות להשקיט את כוורת הדבורות שרחשה בו בבטן, להתנתק מהמטען שישב על כתפיו. כשכריס פול נכנס ל"זון" בפלייאוף הזה, זה מראה ספורטיבי מפעים, מרגש, אסור לנתק את המבט שלך מהמסך. 3:15 דקות לסיום הרבע השלישי הוא נכנס ל"זון" הזה, שבו הוא יכול לנצח את הפורמולה 1 כשהוא נוהג באוטוביאנקי, שהוא יכול לתת למייקל פלפס פור 150 מטר במקצה ל-200 מטר חתירה ולנצח אותו כשהוא שוחה חזה, שהוא יכול לנצח את איגי פופ במירוץ לנעורים.
הוא קלע שלשה בלתי אפשרית מהפינה השמאלית, ואחר כך שלשה מטר מעל הקשת, ואז הוא לקח את הכדור, העביר מצד לצד, בין רגליו, ניער את כתפיו, שלח את השומר שלו לנבאדה, שומרי הסף של מילווקי הביטו בו בהתפעלות. והכל הסתיים בליי-אפ אנטי קליימקסי יפהפה.
כריס פול באטרף. הוא צועד בשביל לאליפות. כמו כלה עטופה בהינומה ששנים חיכתה ליום חתונתה והוא בושש להגיע. מה שאתם חוזים בו כרגע זו לא סדרת אליפות. זה אושר טהור.
