מכבי חיפה מודל 2023/24 נכנסה בעיניים פקוחות ובידיעה ברורה לתוך ניסוי מקצועי יוצא דופן – לשחק עונה שלמה בלי שוער. כמו לרכוב על אופניים בלי ידיים, כמו לשחק באולינג בכיסוי עיניים. נבחרת ספרד כבר לקחה מונדיאל עם חלוץ מדומה, אבל אף אחד עוד לא לקח אליפות עם שוער מדומה. זה יכול להיות הישג שישנה את פני הכדורגל, ואחרי שלוש אליפויות רצופות, הדבר היחיד שנותר לגל אלברמן להשיג הוא ההיסטוריה.
במחילה מכבודו של איתמר ניצן, האמירה המזלזלת לא מבטלת קריירה ארוכה בליגת העל – ניצן הוא שוער טוב, למקומות הנכונים. בין שנים ארוכות במכבי נתניה, קריית־שמונה ועוד לקבלת הכפפות של האלופה יש הבדל עצום. האם מישהו היה מעלה על דעתו שמכבי חיפה הייתה מחתימה כחלוץ בכיר שחקן ששוחרר שלא היה מספיק טוב לנתניה? בלם? קשר אחורי?
3 צפייה בגלריה
הדבר הכי טוב שקרה לו מהכניסה של כיוף לשער זה שהוא כבר לא יכול להיות אשם. ניצן
(צילום: עוז מועלם )
עכשיו יש למכבי חיפה מישהו שמעולם לא היה מתאים (ניצן) ומישהו שעדיין לא מתאים (שריף כיוף), ועכשיו כל מה שהיא צריכה זה להחליט באיזה זמן היא מעדיפה את חוסר ההתאמה שלה – בלשון עבר או בלשון עתיד. שוער זו משרת אמון. דרושה קטסטרופה כדי לאבד את התפקיד, אבל לניצן זה קרה בתוך שני מחזורים. בין אם טעה מספיק פעמים כדי להצדיק את השינוי, ובין אם הצעד היה נמהר מדי – הינו הך. או שזה מגיע לניצן, או שזה מגיע למכבי חיפה, שבהחלטה שלה לספסל את ניצן עוד לפני חודש אוקטובר בעצם מאשרת היום את מה שהייתה חייבת לדעת אתמול.
הדבר הכי טוב שקרה לניצן מהשינוי זה שהוא כבר לא יכול להיות אשם. גיבור הוא כנראה ממילא לא יכול היה להיות, אז בבחירה בין להיות אשם או לא להיות – עדיף לא להיות. עכשיו זו הצרה של כיוף, שהספיק לקבל שני שערים באשמתו בתוך ארבעה ימים. האחרון, מול נתניה, היה כזה שבעקבותיו ראוי לאבד את התפקיד, אלמלא את התפקיד הזה כבר אי־אפשר לאבד כי הוא כבר אבד, ויותר מפעם אחת; הוא אבד בפעם הראשונה כשהוענק לניצן, והוא אבד בפעם השנייה כשהוענק לכיוף, ואם הוא ילך לאיבוד עוד פעם אחת, מישהו אחר, שהוא בכלל לא שוער, כבר ייאלץ לשלם את המחיר. מסאי דגו כנראה לא בחר את ניצן, והוא מעולם לא לבש כפפות, אבל הבור ברחבה של מכבי חיפה העונה הוא כל כך גדול, שהוא יכול לבלוע גם את מי שמעולם לא חשב לגעת בכדור ביד.
רווח נקי באדום
היתרון היחיד בהפסדים המרובים והנחרצים של הפועל ת"א בדרבי, הוא שחיקת הערך הנלווית אליהם. אין מה לעשות, בסוף מתרגלים להכל, וכך גם אירוע שעלול היה להכניס אותה לפוסט־טראומה ולרסק אותה מבפנים, מתקבל בהפועל כמעט בהבנה. זה היה בסך הכל עוד יום במשרד - יום לא משהו, אבל עוד יום. היא אולי יכולה להישבר מול מכבי, אבל זה לא ישבור אותה.
פחות משבוע אחרי שחטפה חמישייה מהיריבה הכי גדולה שלה, הפועל אספה את עצמה והציגה גרסה שלמה ומודעת בהרבה מול היריבה השנייה הכי גדולה שלה, בית"ר ירושלים. תרמו לכך תרומה מכרעת הבדלי הרמות בין מכבי לבית"ר, אבל לא רק. הדרבי היה מופת של חוסר מודעות מצדה של הפועל, שעפה גבוה מדי ולכן גם נפלה חזק מדי. מול בית"ר היא זנחה את האספירציות ההתקפיות, חיזקה את ההרכה ברן בנימין על חשבון מאוויס צ'יבוטה שיש לו רק הילוך קדמי, וצימצמה את עצמה לכדי שאיפות על עקיצה במעברים. השער שלה במחצית הראשונה הגיע דרך שיטת העבודה ההתקפית הכי ריאלית מבחינתה – חטיפת כדור באמצע ומסירה מהירה קדימה להישאם לאיוס, ממנו לאלן אוז'בולט ומשם לשער. הפועל לא מספיק טובה כדי לעלות עם יותר משני שחקני התקפה וחצי, ולמזלה הליגה הזאת לא מספיק חזקה כדי שזה לא יספיק לפעמים. מי שיידע פה לעשות הגנה, ההתקפה כבר תקרה לו מעצמה.
הפועל עקצה את הראשון, ובית"ר כבר עקצה את עצמה. הסבלנות של יוסי אבוקסיס החזיקה בערך עד לדקה ה־53, אז הוא עבר לתוכנית ב' שניתן לתמצת אותה ב"כולם למעלה" – דור מיכה מגן ימני, שני חלוצים, שני פליימייקרים, בלגן אחד גדול כאילו על השעון נותרו שניות בודדות להצלת האנושות. רק חסר שהיה מכניס גם את אלי אוחנה. התוצאה: שני שערים, אבל לצד הלא נכון. היחיד בבית"ר שהבין איפה הוא צריך לשחק זה השוער, מיגל סילבה, וגם הוא לא יותר מדי, כי הוא היה אשם בשני השערים.
שישה ימים אחרי הדרבי, הפועל ת"א העבירה את זה הלאה, לבית"ר. אם עומרי אלטמן היה קצת יותר מדויק, היא גם הייתה יוצאת עם עודף מהשבוע הזה. בסופו של דבר, היא מורווחת. לחטוף ממכבי היא כבר רגילה, לפרק בטדי? לזה היא יכולה להתרגל.
אבוקסיס: "המחצית השנייה הכי גרועה שלי כמאמן"
(צילום: באדיבות ONE)
שלומי אזולאי. בלי תוספות
אף אחד לא יקרא לערן זהבי "ערן זהבי החלוץ", וזאת למרות שהוא החלוץ הכי טוב בישראל. לשם כך יש צורך בערן זהבי נוסף, בכל תפקיד שהוא, שיחלוק איתו את סדר היום וייצר את הצורך באמצעי הבדלה. כך היינו מקבלים "ערן זהבי החלוץ" ו"ערן זהבי הבלם". שלומי אזולאי דווקא יש שניים, וכדי שלכל אחד יהיה ברור על מי מדברים בכל פעם – שחלילה לא יחשבו שההוא מריינה זה ההוא מאשדוד – החליטו לקרוא לאחד מהם "החלוץ", ולשני "הקשר". אין עוד כדורגלן בישראל שהתברך ב־ה"א הידיעה. מעבר לכך שזה מחמיא, המיתוג הזה ייצר אשליה כאילו הפערים הסגנוניים ביניהם מובהקים – אזולאי החלוץ הוא כל כך חלוץ, שהוא בטח לא מסוגל לתת פס פשוט, ואזולאי הקשר הוא כל כך קשר, שהוא בטח לא מסוגל לבעוט לשער.
עכשיו, כששלומי אזולאי אחד הולך ודועך (הקשר עם הופעה בודדת בהרכב בחמישה מחזורים) בזמן שהשני הולך ומשתבח (החלוץ עם שלושה שערים ושני בישולים בחמישה מחזורים), כבר אין צורך להבדיל ביניהם. לכולם ברור לאיזה אזולאי מתכוונים כשאומרים "שלומי אזולאי". אם כבר, אפשר לומר על אחד שהוא שלומי אזולאי הרץ והשני הוא שלומי אזולאי היושב. עכשיו קל יותר להבחין בכך שתמיד, למרות התואר השונה, שלומי אזולאי החלוץ היה גם שלומי אזולאי הקשר, עם ראיית משחק ויצירתיות לא פחות מאשר יכולת סיום, שיודע למסור (יעיד הבישול למארק קוסטה מול הפועל חיפה) לא פחות מאשר לבעוט. הרי זו העונה ה־14 של אזולאי בליגת העל, ורק באחת מהן (2015/16) כבש מספר דו־ספרתי של שערים. בלי לבדוק, סביר להניח שאין בכל העולם עוד חלוץ אחד שמכנים אותו "החלוץ" ושיא הכיבושים שלו לעונה עומד על 14. איך אפשר להחמיץ עם שם כזה? "שלומי אזולאי הטייס" יכול היה להרשות לעצמו לא להנחית את המטוס? עכשיו, בריינה, שלומי אזולאי החלוץ אפילו לא צריך להיות חלוץ. יש את קוסטה וקייס גאנם. הוא יכול פשוט להיות מה שהוא – בלי כותרות, ובלי קלישאות, סתם שחקן כדורגל. שחקן טוב.
