יאיר קטן, שליחנו לקטאר, ביקר במרוץ גמלים
(צילום: יאיר קטן)
* האירועים בכתבה זו התרחשו באמת. הכל גם מתועד.
אתם מכירים את העניין הזה: מדברים עם מישהו מחו"ל, בעיקר ממדינות מערביות, הוא שומע מאיפה אתם, קולט את הלוקיישן ושואל אם אנחנו רוכבים על גמלים. אתם מתרגזים, מסבירים לו שזה סטריאוטיפ על המזרח התיכון, ואז מצטלמים עם הילדים על גמל בדרך לאילת ועוד מנסים להוריד את הבדואי במחיר.
מונדיאל 2022 ב-ynet - היכנסו למתחם המיוחד
אבל בקטאר זו האמת לאמיתה. ייתכן שאין ניגוד גדול יותר לפאר המוגזם שעשירי המקום מנסים להציג מאשר ההתמכרות למרוצי גמלים. זהו הענף הפופולרי במדינה, הרבה יותר מכדורגל, ונובמבר עד פברואר הם החודשים הלוהטים שבהם מתקיימות תחרויות מדי יום שישי באל־שהאניה, בערך 45 דקות נסיעה ממרכז דוחא. ושם אין את הסטייל וההדר של מרוצי הסוסים בבריטניה: הדמיון נשאר רק בבסיס של התעללות בבעלי חיים. אמנם השייח'ים והמיליארדרים בעלי הגמלים יושבים בתוך המרכז הממוזג וצופים במרוצים על מסך ענק, אבל שאר הצופים צריכים להיכנס עמוק אל תוך המדבר, אל ענני האבק, כדי לראות מקרוב את הדהירה.
7 צפייה בגלריה
בכל פעם מחדש מדהים לראות עד כמה התפאורה משתנה ברגע שמתרחקים רבע שעה מדוחא
(צילום: AFP)
שליח "ידיעות אחרונות" ו-ynet, יאיר קטן, מדווח מקטאר לקראת חצאי הגמר
אז נסעתי לאל־שהאניה. בכל פעם מחדש מדהים לראות עד כמה התפאורה משתנה ברגע שמתרחקים רבע שעה מדוחא. נסיעה מדברית ארוכה נותנת תחושה אמיתית יותר של קטאר, וזה קורה לכל הכיוונים - פרט ללוסייל המלאכותית והביזארית. אז מתקדמים עמוק יותר ויותר, מגלים שזו הפעם הראשונה של נהג האובר במקום (אל תרחמו עליו, הוא עשה עליי קופה), נוסעים חמש דקות בדרך עפר ומבינים שזה לא בדיוק המקום. רבע שעה מאוחר יותר הוא מוריד אותי במקום הנטוש בעולם - הכניסה למרכז מרוצי הגמלים הלאומי.
חשוב לציין עוד דבר: אם לא מזמינים את הסיורים הפרטיים היקרים עד גיחוך - בערך 900 שקל לאדם - הסיכוי להשיג פרטים על המרוצים האלה אפסי. אחרי כמעט שבוע של בירורים, שהסתכם במידע בסיסי ומפוקפק מאוד, זה היה סוג של הימור להגיע לשם על עיוור באמצע הבוקר. אז מצאתי את עצמי הולך במשך שעה במסלול מאובק, קילומטרים ארוכים, בתוך קומפלקס מטורף בגודלו שנקרא "עיר הגמלים", ולא רואה נפש חיה או חיה עם נפש. אה, ובפעם הראשונה בתולדות קטאר גם ירד גשם לכמה דקות. בנקודה מסוימת הייתי בטוח ששמעתי כרוז, הלכתי לעבר הצליל וגיליתי שמדובר במואזין שנותן עבודה בתפילות יום שישי.
בסופו של דבר מצאתי כמה מעובדי המקום. אחד צעק על גמלים במונוטוניות בפינה נסתרת, אבל מאחר שמדובר בבעל החיים האדיש בעולם, הם לא ענו לו. אחר, שנראה לא יותר מבן 12, ישב עם שניים נוספים וצעק לעברי את המילה "קאמל" עד שנעלמתי לו. באותה נקודה הסיכויים עמדו על 60 אחוז התייבשות, 39 הצטרפות לטליבאן ואחוז אחד שאמצא מרוץ גמלים. למזלי, מצאתי חבורה מקסימה של סודנים, שמרכיבים את רוב עובדי המקום, שבכל פעם קידמו אותי בעוד קילומטר אל המטרה עם טרמפים או צעדה של 300 מטר, והבהירו לי שהמרוצים מתחילים בשלוש אחר הצהריים.
7 צפייה בגלריה
בסופו של דבר מצאתי כמה מעובדי המקום. אחד צעק על גמלים במונוטוניות בפינה נסתרת, אבל מאחר שמדובר בבעל החיים האדיש בעולם, הם לא ענו לו
(צילום: AFP)
7 צפייה בגלריה
ישנם מקומות - למשל באמצע המדבר בקטאר, כשאתה מוקף באנשים ממדינות מוסלמיות - שבהם שווה לוותר על ההצהרה "אני ישראלי" ופשוט להתקדם
(צילום: יאיר קטן)
אני, קלאודיו האורתופד ורודולפו עורך הדין
בנימה רצינית יותר: באתי לקטאר כדי לחוות את המונדיאל וכל מה שמסביבו בצורה אותנטית, ולא כדי לריב. ישנם מקומות - למשל באמצע המדבר בקטאר, כשאתה מוקף באנשים ממדינות מוסלמיות - שבהם שווה לוותר על ההצהרה "אני ישראלי" ופשוט להתקדם. כבר ראיתי מקרוב שני אירועים של יחס בעייתי כלפי מי שהזדהה כישראלי, אז עם החבר'ה הסודנים עטיתי על עצמי את הזהות הראשונה מבין שלוש שחיכו לי במהלך היום - העיתונאי דושאן מקנדה, בחור ממוצא סרבי שהכין סיפור רקע שלא היה נחוץ כי הם לא הבינו מספיק אנגלית.
מישהו ניצח, מישהו נפל מהגמל שלו ממש בסיום, כמה נדפקו עם גמלים איטיים למדי. אנחנו כבר חותכים משם, אבל נעצרים כאשר תהלוכה אינסופית של גמלים חוצה את הכביש בדרך למרוץ הבא
סעיד, האחרון שבין הסייענים, הוריד אותי בנקודת הזינוק. היה עוד זמן להמתין, אבל הוא עבר מהר. תכירו את החברים מארגנטינה: שלישיית בני 60 פלוס מטוקומן ובואנוס־איירס שהוציאו 10,000 דולר כדי להגיע למונדיאל, והחליטו על הדרך להגיע למרוץ גמלים עם פחות מידע ממני, אבל עם רכב צמוד. הנהג רודולפו, עורך דין כריזמטי שמדבר רק ספרדית; האורתופד קלאודיו, שמאוד אוהב יהודים ואפשר לתקשר איתו בלי גוגל טרנסלייט; ואיש העסקים אלברטו, שעד עכשיו אני לא יודע איך נשמע הקול שלו. תקציר השיחה שלי עם רודולפו, בעזרת קלאודיו, בלי שום עזרה מאלברטו:
רודולפו: "איפה קו הזינוק?"
דושאן: "כאן".
רודולפו: "מה אתה עושה פה? מאיפה אתה?"
יאיר (הרגשתי בנוח לחזור לזהות המקורית, מספר 2 ליום זה): "אני עיתונאי מישראל".
רודולפו: "השתגעת לגמרי להסתובב פה לבד? מעכשיו אתה נוסע איתנו. איך קוראים לך?"
יאיר: "יאיר".
רודולפו: "זה קשה מדי, אנחנו נקרא לך דייגו".
דייגו: "בסדר".
בינתיים הצופים התחילו להתקבץ. תרבות הצפייה בתחרות שונה מכל מה שאתם יודעים על ספורט: איש מהמקומיים אינו יוצא מהרכב שלו, וטור המכוניות הארוך משתרע משני צדדיה של נקודת הזינוק. ברגע שהשער מורם והגמלים יוצאים לדרך, המכוניות יוצאות קדימה, עוקבות בנסיעה אחרי ההתפתחות ואז מתאספות בקו הסיום. והכל דרך מבעד לחלון. אף אחד לא יוצא לשמש, לחול, לחום.
הקשר בין רובוטים לדבשות
אומרים שכבר לפני יותר מאלף שנה נערכו מרוצי גמלים כאן באזור, והקטארים מתגאים במורשת הזו. מדובר בתעשייה שלמה: בקומפלקס הזה חיים לא פחות מ־20 אלף גמלים, שמפוזרים באורוות שונות, והם דורשים טיפול, אימון ותחזוקה. זה רציני עד כדי כך שבמקום קיימת מעבדה לבדיקות סמים מיידיות לגמלים, כדי לוודא שהבעלים לא רימו. 20 אלף זה גם המספר בדולרים שחיכה למנצח במרוץ הגדול של היום. הבעלים, בינתיים, ישבו להם על הכיסאות המרופדים וצפו מרחוק. הם גם התכוננו לאירוע חגיגי במיוחד: מכירה פומבית של גמלים שתוכננה לערב.
איש לא יוצא מהרכב שלו, וטור המכוניות הארוך משתרע משני צדדיה של נקודת הזינוק. ברגע שהשער מורם והגמלים יוצאים לדרך, המכוניות יוצאות קדימה בעקבותיהם. אף אחד לא יוצא לשמש, לחול, לחום
אבל הזהות השלישית של דייגו עוד צריכה לספר כמה דברים. הארגנטינאים שלפו דגל וחולצה של לאו מסי מתא המטען, ובזמן שהגמלים והצוותים התאספו מסביב, נפלו על אחד המטפלים, מוחמד, עשו איתו סשן צילומים והשאירו לו את 10 בתכלת־לבן כמזכרת. מאוחר יותר, כשליווינו את המרוץ עם המכונית, הם עודדו בקול רם את הגמל שלו. אין לנו מושג באיזה מקום הוא הגיע, בלתי אפשרי לראות באמת.
אחד הדברים הייחודיים במרוצי הגמלים בקטאר הוא השימוש ברובוטים מתוחכמים, 25 ק"ג כל אחד, שמוצבים על הגמלים ושבעזרתם ניתן לשלוט מרחוק במתחרה - כולל הצלפה ומשיכה במושכות. הם היו נוכחים באימונים, אבל למרוצים חשובים עם פרסים גדולים - כמו זה שהתקיים שלשום - נהוג להציב רוכבים אנושיים. כולם צעירים מאוד, בני 18 עד 20. לא צעירים כמו פעם: אותה תעשייה יצרה מציאות מזעזעת של חטיפת ילדים ממדינות האזור, בחסות בעלי הגמלים העשירים, במטרה לטפח אותם כרוכבים. זה היה נוהג שגרתי עד 2004, תאמינו או לא, אז קטאר הוציאה את זה מחוק לחוק.
אז הרוכבים מפזרים חיוכים, והגמלים, איך נגיד בעדינות, מורידים מהמשקל דרך החלק האחורי בגופם בזמן ההמתנה על קו הזינוק. ואז עולה השער, והם טסים קדימה בתוך סופת חול.
7 צפייה בגלריה
מישהו ניצח, מישהו נפל מהגמל שלו ממש בסיום, כמה נדפקו עם גמלים איטיים למדי שהפער שלהם מהשאר היה ניכר
(צילום: AFP)
לא עוד שקר מצופה זהב
אנחנו ממהרים לרכב, ואני מנסה להישמר שלא להיהרג מהנהיגה הפסיכית של רודולפו, שחותך מהשוליים. במקביל, שני חבריו מצלמים ומשדרים בלייב בספרדית את המרוץ, כולל תשואות לארגנטינה ודיונים בנוגע למה שקורה לחלק מסוים באנטומיה הגברית של הרוכב בזמן שגופו מקפץ בין הדבשות.
מישהו ניצח, מישהו נפל מהגמל שלו ממש בסיום, כמה נדפקו עם גמלים איטיים למדי שהפער שלהם מהשאר היה ניכר. אנחנו כבר חותכים משם, אבל נעצרים כאשר תהלוכה אינסופית של גמלים חוצה את הכביש מהעיירה הסמוכה אל המסלול, בדרך למרוץ הבא.
דייגו נפרד מהחברים שהיו נחמדים מספיק כדי לתת לו טרמפ גם למשחק של ברזיל מול קרואטיה, ואיחלו מכל הלב כישלון לברזילאים - מה שהצליח להם מעל למשוער. הם עוד חגגו אל תוך הלילה, למרות שקלאודיו סימס לי על הסבל שעברו בדרמה מול הולנד. בינתיים חזרתי להיות יאיר, ברזיל חזרה הביתה, והגמלים חזרו הביתה לאורוות.
במקום שבו השוק המרכזי כולו זיוף, האזרחים לא מסתובבים ברחובות בין פשוטי העם ואין באמת זהות מוגדרת, מרוץ הגמלים הזה היה בדיוק מה שחיפשתי. קטאר, נתח חשוב ממנה, החלק הספורטיבי החשוב ביותר בנשמה שלה, זה שמחזיק מעמד כבר מאות שנים וישרוד אחרי שיפרקו את האצטדיונים. סטריאוטיפים הם עניין שלילי למדי, אבל זה סטריאוטיפ אחד שעושה רק טוב למארחת המונדיאל, כי מי שעושה את המאמץ ומגיע לאל־שהאניה, מגלה משהו אמיתי על קטאר, ולא עוד שקר מצופה בזהב.
