היום יעלה על כר הדשא שנראה בצורת יהלום המגיש של נבחרת ישראל בבייסבול, ויזרוק לעבר החובט של נבחרת דרום קוריאה את הכדור האולימפי הכחול-לבן הראשון. זריקת הכדור הזאת תיתן את אות הפתיחה למסע של הנבחרת לעבר מדליה אולימפית היסטורית בבייסבול.
קוראים לי מנחם, נולדתי וגדלתי בישוב קטן בצפון הארץ, להורים ילידי ארצות הברית שעלו לארץ בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת. אפשר לומר שאני והאחים שלי היינו הילדים היחידים ברדיוס של 100 קילומטר פחות או יותר שהחזיקו בחדר השינה שלהם כפפות בייסבול, מחבטים, קסדות, מדים מכופתרים ותמונות פנורמיות שלYANKEE STADIUM (האצטדיון ההיסטורי של ניו יורק יאנקיס) על קירות החדר.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
אני יכול לנחש שיש במדינת ישראל עשרות ואולי אפילו מאות ילדים שהתחנכו לתוך תרבות הבייסבול האמריקאי, מה שאומר שאצלנו בבית גדלנו על אגדות כמו בייב רות', דוק סניידר, ג'ו דימאג'יו ,יוגי ברה וסנדי קופקס - וקצת פחות על אגדות כדורגל כמו פלה, מראדונה או בובי צ'רלטון. אצלנו בבית דיברו על אצטדיונים היסטורים כמו פנוויי פארק בבוסטון וריגלי פילד בשיקגו בחרדת קודש, ולא על סן סירו במילאנו או המרקאנה בריו דה ז'ניירו.
בשנות ה-90 המוקדמות היינו מחכים שאבא שלי יחזור מביקור בארצות הברית כדי שיוכל להביא לנו קלטת וידאו או 2 של משחק בייסבול שהוא הצליח להקליט לנו בשהותו שם. מיותר לציין שהיינו רואים את המשחקים המוקלטים האלו פעם אחר פעם.
פעם בכמה חודשים הייתי אוסף את החברים שלי, היינו הולכים למחסן, מוציאים את כל ציוד הבייסבול, הולכים לדשא המרכזי ביישוב ומנסים את כוחנו בבייסבול לתוך קולם המצחקק של אנשי היישוב שראו אותנו. אחת לשנה הייתי נוסע עם אבא שלי למגרש הבייסבול היחידי שהיה בישראל, בקיבוץ גזר, היינו באים, זורקים קצת כדורים אחד לשני בשביל הנפש וממשיכים הלאה בדרכנו.
בלילות אני ואבא שלי היינו קולטים בטרנזיסטור את שידוריVOICE OF AMERICA , תחנת רדיו בגלים קצרים שהייתה משדרת חדשות מוושינגטון לטובת החיילים האמריקאים המוצבים במזרח התיכון. היו נותנים שם את תוצאות משחקי הבייסבול והיינו רושמים בדף ועט כדי להיות מעודכנים.
אני מקשיב לאותם אנשים שתמיד אומרים "בייסבול זה לא ספורט", אבל אנשים שלא נולדו לתוך זה - מאוד קשה להם להבין את התשוקה למשחק הכל כך מיוחד הזה. יש בו הרבה מעבר לספורט רגיל: יש בו היסטוריה, יש בו אגדות, ויש בו יותר מהכל כמויות סטטיסטיקה ונתונים בלתי נגמרים על כל דבר שקשור למשחק.
מי שיצא לו לבקר במשחק בייסבול בארצות הברית, כבר בכניסה יחווה את האווירה עם ריח הדשא הטרי, ריח הבירות והנקניקיות שתמיד באים ביחד עם הבייסבול, כאשר מובטחת לצופה חוויה מאוד משפחתית ומאוד אמריקאית, ותרשו לי להוסיף, גם אווירה מאד יהודית. בייסבול הוא הספורט המזוהה ביותר עם יהודי ארצות הברית. בכל הערים הגדולות, תמיד תמצאו מניינים של תפילות במשחקים ואפילו יותר מדוכן אחד כשר.
שנת 2007 הייתה נקודה מאוד מעניינת בתולדות הבייסבול הישראלי, עם ניצנים ראשונים לתהליך שממנו צמח רעיון הנבחרת שאנו רואים היום, כאשר באו מספר יזמים יהודים אמריקאים והקימו את ליגת ה-IBK המקצוענית. היזמים הכשירו 3 מגרשים במרכז הארץ, הקימו טריבונות לקהל, הביאו שחקנים מקצוענים בוגרי ליגת המכללות וליגות משנה, שחקני עבר יהודים אימנו את הקבוצות ונתנו לנו חובבי הבייסבול עונה אחת שתיזכר לדורות.
ביקרתי עם משפחתי באחד המשחקים שהתקיימו בקיבוץ גזר. היה שם הכל מהכל: בייסבול איכותי, אוכל, חנות מזכרות, ולרגע הרגשנו שאנחנו במשחק במייג'ורס בארצות הברית. הליגה נסגרה בתום עונה אחת, ומשם התחילו לפרוח חוגי הבייסבול והקמת מערכת של נבחרות לאומיות בכל הגילים, כמו שיש לנו היום.
ליוויתי כאוהד וחובב בייסבול מהצד בשנים האחרונות את הנבחרת בכל התהליך הזה, כשהשיאים היו אליפות העולם ב-2017 כשסיימנו במקום השישי, וכמובן אליפות אירופה ב-2019 שם סיימנו במקום הרביעי. השיא כמובן היה רצף הניצחונות המדהים בבית האירופי/אפריקאי של הטורניר הקדם אולימפי שהביא אותנו לאולימפיאדה.
פיטר קורץ וכל הצוות שמלווה אותו הרימו פה משהו נפלא מכלום ממש. לאנשים האלו יש חזון, והם לא עוצרים באדום. הם עשו הכל כדי להעמיד נבחרת מצוינת שמורכבת מקבוצה של ישראלים צברים ויהודים שורשיים שרואים את עצמם כישראלים לכל דבר ועניין. כולם היו וביקרו בישראל, חלקם לתקופות ארוכות בחייהם. מרגש מאוד היה לראות את ההמנון הלאומי "התקווה" מתנגן בטורנירים שבהם הנבחרת השתתפה, השחקנים שרו מילה במילה והחזיקו ידיים, ובחלק מהמשחקים אף חבשו כיפות. ועכשיו, נוכל להתרווח בספה עם בירה קרה וליהנות סוף סוף מבייסבול איכותי ששייך לנו.
ולכם הישראלים אני אומר: תנו צ'אנס למשחק. הוא לא קל להבנה בפעם הראשונה שצופים בו, אבל מהר מאוד תהיו בעניינים. מדליה אולימפית תיתן דחיפה רצינית לענף בישראל.
נסיים בברכת אל אל ישראל, יאללה תביאו מדליה.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
