אחרי מה שמכבי ת"א הראתה במשחק מול באיירן מינכן, אין סיבה לצפות ליותר מדי במחזור הקרוב מול צסק"א מוסקבה, ביום חמישי בהיכל – אבל עדיין מדובר במשחק שכנראה יעורר לנצח התרגשות לקראת כדור הפתיחה. והכל בזכות השנים הארוכות בהן היה טעון מבחינה פוליטית.
הספורט הישראלי, ובמיוחד הכדורסל, היה על הכוונת הסובייטית עוד משנת 1953, כאשר נבחרת ישראל סיימה במפתיע במקום החמישי באליפות אירופה שהתקיימה במוסקבה. המקומיים לא אהבו את העובדה שההשתתפות הפכה לפסטיבל הצדעה למדינה הצעירה ישראל, כאשר אלפי יהודים הגיעו מכל רחבי ברית המועצות העצומה כדי לראות בפעולה את אברהם שניאור, זכריה עופרי, רלף קליין, שמעון שלח, פרדי כהן, מרסל חפץ, משה דניאל וכל השאר, או לפחות להתקרב לפחות לנבחרת הישראלית. חלק מהאוהדים אף זכו למעקב מצד אנשי הק.ג.ב כאשר הצליחו להיכנס לחלק מהמשחקים, ליצור קשר עם אנשי המשלחת ואף לקבל מהם מזכרות שנזרקו לעברם, פריטים שונים שהביאו מארץ הקודש. אותם אנשים אפילו התקוטטו ביניהם כדי לחזור הביתה עם פריט ישראלי כלשהו.
במשך השנים הצטרף לחרם הספורטיבי ניתוק היחסים בין בריה"מ לישראל וסגירות שתי השגרירויות. האיבה הרוסית לישראל הורגשה כמעט בכל מוסד בינלאומי, וכמובן גם במוסדות הספורט הבינלאומיים ובפיב"א בפרט. למרות ההשתתפות במפעלי היבשת בזירת המועדונים והנבחרת, ישראל לא הייתה חלק מאירופה ואת זה ביקשו הרוסים לנצל והדגישו בכל דיון, ביחד עם הגיבוי שקיבלו מרוב מדינות מזרח אירופה. כשעלה שמה של ישראל והגיעה בקשה כלשהי שלה, נציג בריה"מ היה נוטל את המיקרופון וקורא בקול: "ישראל באסיה (או במזרח התיכון), היא אינה שייכת ליבשת אירופה".
מזכירי פיב"א בעבר, וויליאם ג'ונס ובורה סטנקוביץ', הלכו על חבל דק מאוד. מצד אחד הם הכירו בעוצמתה של בריה"מ ושותפותיה, ובדיונים בפורום רחב ישראל הייתה לרוב במיעוט, כולל הרשות הפלסטינית לפיב"א למרות ניסיון דיפלומטי ישראלי למנוע זאת (מאבק חסר סיכוי לאור התמיכה במהלך מצד מדינות מערב אירופה).
מנגד, הבוסים ראו בישראל פוטנציאל אדיר לכדורסל איכותי. הם נתנו לרוסים את הכבוד הראוי ועשו רבות כדי לרצותם, אבל בשקט המשיכו לקדם ללא הרף את הנציגים מישראל. בשלב מסוים, מוסדות ההתאחדות הבינלאומית לא היו מוכנים יותר לקבל החלטות חד־צדדיות נגד ישראל, התעקשו לבטל את ההפרדה בין קבוצות משתי המדינות – כפי שמתקיימת כיום בהגרלות של אופ"א בין קבוצות מרוסיה ומאוקראינה בגלל רוחות המלחמה – וקבעו כי במידת הצורך המשחקים יועתקו למדינות נייטרליות, כמו בלגיה שקלטה אצלה חלק מהמפגשים הזכורים, כמו הניצחון ההיסטורי של מכבי על צסק"א בווירטון.
המארגנים עשו הכל באותן שנים כדי לצמצם לאפס את החיכוך בין שני המועדונים לפני ואחרי המפגשים ביניהם, אבל היה מי ששבר את הקרח. מאמן צסק"א היהודי אלכסנדר גומלסקי הכיר אותי מאירועים קודמים, ולקח אותי הצידה מיד עם הנחיתה בנמל התעופה בלוקסמבורג בניסיון לדלות קצת מידע על היריבה. היום הדברים שונים: כשיגיע במהלך השבוע לישראל, מאמן צסק"א דימיטריס איטודיס לא יצטרך ליצור קשר עם אף עיתונאי מקומי, וגם לא יהיה צורך במינוי מפקח מטעם היורוליג שימנע מתיחות מיותרת. החרם הדיפלומטי בין שתי המדינות הוא כבר היסטוריה רחוקה, והקשר הספורטיבי הפך לידידותי וחם.
