אם מישהו יצטרך לתת סלוגן לגמר ה-NBA בין מילווקי לפיניקס שיתחיל הלילה, המועמד הראשון יהיה "גמר הקארמה". כזכור, הנהלת הליגה מיהרה לפתוח את העונה הסדירה לאחר פסק זמן מינימלי מסוף העונה הקודמת, כדי לפנק את מנהלי הטלוויזיה שדרשו משחקי רייטינג בחג המולד. הליגה נענתה.
בלי או עם קשר, סופרסטאר אחרי סופרסטאר נכנע לפציעות. לספרינט האחרון לא הגיעו הקבוצות היותר טובות, אלא כאלו שהסגל שלהן לא נראה כמו פרק בדרמת בית חולים. שתי הפיינליסטיות הגיעו מפיניקס וממילווקי, בין שוקי הטלוויזיה הקטנים בארה"ב. מכה קשה לליגה, למפרסמים ולרשתות הטלוויזיה, שלא יצליחו להעניק את הרייטינג שהבטיחו.
אבל במקום השני, במרחק זעום, יגיע הסלוגן "גמר האנטי־לברון". שני הכוכבים הגדולים של הקבוצות והפנים שלהן, יאניס אנדטוקומבו וכריס פול, הם אמנם כוכבי אלפא, אבל גם שחקנים שאין להם בעיה לחיות מחוץ לאורות התהילה, הזרקורים או עמודי הסטטיסטיקה. וכן, יאניס מככב באותה דרמת בית חולים עם מתיחה בברך, אבל ההערכות הן שיעלה למשחק הראשון.
המתעמל נגד הטבח
יאניס נשאר בקבוצה הקטנה שלו למרות שהיו לו את כל הסיבות ללכת. פול מעולם לא הצטרף לכוכבים כדי לבנות מסלול מקצר דרך לתארים. גם ג'יימס עושה את האחרים טובים יותר, אבל זה לא ב־DNA שלו. המסירות של לברון לחבריו לקבוצה היו תמיד ברירת מחדל. על כל מסירה היה כתוב: אני לא סומך עליך, אבל אין לי ברירה.
ליאניס אין בעיה לתת רבע, משחק או סדרה, לשחקן אחר שייתן לדעתו לקבוצה שלו סיכוי טוב יותר לזכות באליפות. השנה הוא עשה את זה עם קריס מידלטון. רמת המחויבות שלו למילווקי נמצאת גבוה בפירמידת "אין דברים כאלה בספורט המקצועני". האלסטיות שלו להוביל את קבוצת ההגנה הטובה ביותר בליגה בעונה שעברה, ואת קבוצת ההתקפה הטובה ביותר בליגה כעת, שייכת לענף התעמלות הקרקע, לא לכדורסל.
בשנים האחרונות נשמעה נגד היווני הרבה ביקורת, על המוגבלויות שלו כשחקן (שזה כמו להסתכל על קייט מוס ולהתלונן על עור יבש בעקב), ועל העובדה שהוא לא סוחב את קבוצתו. יאניס הוא לא נהג מכוניות מרוץ, שזקוק לצוותים שיעבדו בשבילו. הוא חותר בקיאק קבוצתי.
כריס פול צריך לעמוד במקלחת ולפזם את "פעם בחיים" של "ראשים מדברים" ללא הפסקה ("ואתה יכול למצוא את עצמך בבית יפה, עם אישה יפה. ואתה יכול לשאול את עצמך: ובכן, איך הגעתי לפה?")
אין סיפורים כאלה. אוקלהומה סיטי זרקה אותו לפיניקס. זה כמו שמישהו יחליף טבח במסעדה שאין בה סועדים לאחת שפשטה את הרגל. הטבח אולי עדיין יודע את מלאכת הסירים, אבל מבחינת הסיכויים לאליפות, פיניקס הייתה תחנה אחרונה לפני בית הקברות של חלומותיו.
אפשר להדביק על פול הרבה קלישאות. הוא הדבק. הוא עושה מכולם יותר טובים (פתאום הבחירה בדיאנדרה אייטון על פני לוקה דונצ'יץ' לא נראית כזו מופרכת), והשלם של הקבוצות שלו תמיד גדול יותר מסך כל חלקיו. גם סך הניצחונות. הוא איש לא נעים, הוא דורש מאחרים בדיוק מה שהוא דורש מעצמו, הוא מאתגר, הוא נותן לשחקנים האחרים לדעת כשהם מזלזלים במקצוע, ולהכיר במזל האינסופי שנפל עליהם מהשמיים. להרבה שחקנים זה לא נעים.
הנה עוד קלישאה: עם הפיק־אנד־רול המושלם שלו, קליעת הענתיקה מחצי מרחק, השליטה המושלמת בכדור והחטיפות, פול הוא כמעט מסע בזמן לעבר. הוא פה כדי לשמור על טוהר המשחק, על ה־DNA. מהרבה בחינות הוא מזכיר את אלן אייברסון של לפני עשרים שנה. רק שפול הרבה יותר מחויב. בניגוד לאייברסון, הוא יודע שזה לא יחזור, זו ההזדמנות האחרונה.
הנואש יותר ינצח
הישיבה של יאניס הפצוע על הספסל בשני המשחקים האחרונים נגד אטלנטה (שני ניצחונות של מילווקי שהעלו אותה לגמר), היא גם תיאור נאמן למה שהבחור מהווה עבור מילווקי. קבוצות שבנויות על סופרסטאר אחד היו מתפרקות, אילו הוא היה מבלה משחקים קריטיים בבגדים אזרחיים. אבל יאניס הוא שחקן עתידני. הוא לוקח את מה ששייך לו בדפי הסטטיסטיקה, ונותן גם לאחרים לנשום. המסירות ממנו הן לא ברירת מחדל, אלא יותר "קח את הצ'אנס".
למידלטון ולג'רו הולידיי היה קל להצטיין. את מה שהם עשו במשחקים האלו, הם עושים בדרך כלל, רק פחות. המעמד אינו גדול עליהם, הידיים לא רועדות בזריקה חשובה. זו מחמאה אדירה לסגנון המשחק ולאופי של יאניס. הוא מנהיג של אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. פול הוא מנהיג של אחד בשביל כולם וכולם בשביל כולם. יאניס, כמו פול, צריך לשחק את הסדרה הזו כאילו שזה גמר הפלייאוף של ה־NBA או משהו. גם הוא צריך להבין שההזדמנות אולי לא תחזור.
בסדרה של שני סופרסטארים עם מבנה נפש אלטרואיסטי שסומכים על חבריהם לקבוצה, ומבינים שמדובר בסדרה נואשת של הזדמנות אחרונה, ההימור הוא שהשחקן היותר נואש ינצח.
פול מוביל על פני יאניס ביכולת לקבל את הכדור בשניות האחרונות, ולא לפחד מלגשת לקו העונשין. הוא לא רק סומך על החברים לקבוצה, אלא גם שם אותם במקום שבו יהיו להם הסיכויים הגבוהים ביותר להצליח. הוא אחד המנהיגים הטובים בליגה, באהבה קיפודית ובליטוף, ומוביל את הליגה בתשוקה למשחק, לקרב, לזיעה. כל לילה הוא היה מוכן להרוג כל שחקן על המגרש, ובימים הוא הלך לייצג אותם הכי טוב שאפשר בארגון השחקנים.
המקום היחיד שבו האהבה של פול אינה דוקרנית, לא קשוחה כמו סנטר של מתאגרף אוקראיני, היא האהבה שלו למשחק. אהבה טהורה. כשכריס פול רב עם מישהו – חבר לקבוצה, שופט, יריב, מאמן – זה היה רק בגלל שהרגיש שהם פוגעים בטוהר של המשחק שהוא כל כך אוהב.
הכי קרוב שפול הגיע לארץ המובטחת היה גמר המערב ב-2018, נגד גולדן סטייט. הוא נפצע ונעדר משני המשחקים האחרונים. הגיע הזמן שהכדורסל יחזיר לו את האהבה שהוא קיבל ממנו.
