אף פעם לא הייתי ספורטאי דגול (כדורסל, כדורעף, כדורגל והקפות בילדות לא נחשבים). רק בגיל די מבוגר התחלתי ליהנות מריצות ארוכות (ודי איטיות, יש לומר בכנות). כל בוקר לפני העבודה – חמישה־שישה קילומטר ביערות שבקרבת הישוב היו עושים לי את היום.
יותר מאוחר הגיעה הברך שלי למסקנה ש"עד כאן" והחליטה שהמיניסקוס (או הדיסקוס – אף הסבר של מיטב האורטופדים והפיזיותרפיסטים לא נקלט אצלי) לא מסתדר לה. עברתי להליכה ואחר כך לשחייה.
בבריכה שבמושב הסמוך התחלתי מ"בריכה אחת", אחר כך שתיים ברציפות ולאט לאט הגענו, הבריכה ואני, לסטטוס קוו של 160 בריכות רצופות בשחיית חתירה עם גלגול על הקיר. למה 160? כי זה פחות או יותר המרחק של צליחת הכנרת (רק אחרי שנה גשומה) שגם איתה פיתחתי רומן של כמה שנים. עד שבאה הקורונה.
דבר ראשון סגרו את הבריכות. באסה. מה נעשה? חזרתי להליכות – 11 קילומטר לאורך הנחל הסמוך. הנוף מדהים אבל הרגליים – זוכרות את המיניסקוס (או הדיסקוס). בשבוע השרב הקיצוני ניסיתי לשחות בים – הגעתי לקילומטר וזה הספיק לי. ואז נגמרה הקורונה. פתחו את איקיאה, את בתי הכנסת, אפילו בארים ומסעדות וחדרי כושר כבר מנצנצים להם. ורק את הבריכה (למה? למה?!!!!!) השאירו לסוף.
חזרתי בשמחת חג (לא רק שבועות – גם חג פתיחת הבריכה) אבל "מבצע סבתא" זה רק סרט – אי אפשר באמת "להתחיל הכי מהר שאפשר ולאט לאט להגביר". התחלתי עם 60 בריכות רצופות והיום כבר 120. צליחת הכנרת עדיין רחוקה – נקווה שלא יהיה גל שני לפניה.
להתראות בגילגול על הקיר.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
