כדי להגיע לאצטדיון האולימפי בזמן לדרבי, שיתחיל בדיוק בזמן קבלת השבת, היה צריך לצאת מהבית בשעות הצהריים המאוחרות, ללכת ברחובות, לחצות פארק אחד או שניים ולעבור בין ערימות אוהדים ללא חלק עליון עם אלכוהול, סיגריות וג'וינטים. וזה מבלי שהזכרתי את התורים מול המסעדות והברים שאוספים עוד מנה או כוס פלסטיק עם אפרול. יום שישי, 22 במאי, ברלין. אפשר לשמוע את הטמטם בקלות. שלב הגישושים. המסיבה רק בתחילתה. מי יודע לאיפה היא תפנה, מה ולמי מחכה הלילה הזה.
אני יורד במדרגות לרכבת התחתית. זוהי אחת מתחנות הרפאים. תחנות שכונו כך משום שהקווים שלהן חיברו בין המזרח למערב והמשטר המזרח גרמני סגר אותן כדי למנוע עריקה. התחנה עצמה, התמרורים ועמודי הפנסים ברחוב מפוצצים במדבקות של שתי הקבוצות, אחת על גבי השנייה, עדות למלחמת האוהדים על השליטה בעיר. הרכבת תגיע עד לאצטדיון האולימפי במערב, פאתי דרבי הגומלין בבונדסליגה בין הרטה לאוניון. זו מסוג הרכבות שמתדלקות את עצמן ביום המשחק. בכל תחנה עולה עוד ליטר של אלכוהול, קילוגרם של שנאה, מאות אצבעות משולשות, אלפי קללות. השנאה וההבנה למישהו שאוהב בדיוק את מה שאתה אוהב רק בצבעים אחרים. וגלונים של זיעה.
במשחק הראשון אוניון ניצחה במגרשה הביתה 0:1 קטנטן. האצטדיון היה מפוצץ, את הקבוצות קיבלה כוראוגרפיה בעלת מאפיינים של מיתולוגיה יוונית. האוהדים הפכו את הדשא לאזור מלחמה עם שלל פירוטכניקה מרהיב. השחקנים של אוניון עצרו את האוהדים שלא לעשות שפטים ביריבה. 1,100 שוטרים אבטחו את המשחק.
הרכבת לאצטדיון הייתה ריקה. אף רעש חיצוני לא חיכה למי שיצא מהתחנה. רק 16 בעלי מדים שעשו ביחד תמונה קבוצתית שהתפרסמה מאוחר יותר ב"בילד". הסיבה? הצטלמו כמו שמצטלמת קבוצת כדורגל, בשתי שורות, בלי לשמור מרחק ביניהם ובלי מסכות. הדוכנים בדרך לאצטדיון היו סגורים. בדרך כלל מוכרים שם מגוון מוצרים כמו פרעצל, נקניקיות ובירות או בירות, נקניקיות ופרעצל.
אף אחד לא צעד אתי לכיוון האצטדיון וכשעמדתי לרגע ונתתי מנוחה להלמות לבי ולרקיעת הרגליים, יכולתי לשמוע את הרעש שהתגבר והלך ככל שהתקדם המשחק: הצעקות בין השחקנים, הרעש של הנעל שנוגעת בכדור, כדור שניתז משלט הפרסומת. ובעיקר את ההד של 75 אלף מושבים מיותמים. אם אתה אוהד ספורט, זהו הרעש הנורא ביותר: ההד של השקט. זה להיות מוזמן להצגת תאטרון על חתונה ולגלות שעל הבימה תפאורה של שבעה.
מחוץ לאצטדיון היו מפוזרים קבוצות של אוהדים וארגזים של בירות. מכשירי רדיו שידרו את המשחק, והאוהדים ניסו לנחש ביניהם את זהות חברת התעופה של המטוסים המעטים שחלפו בשמיים. הניסיון של הרטה לשדר את ההמנון שלה לא צלח בגלל בעיות טכניות. חמש דקות לפני המשחק העלה הזמר פרנק צנדרס את ההמנון לדף הפייסבוק שלו עם אפקטים מיוחדים שנתנו לו הרגשה של אצטדיון. להמנון קוראים "רק הבית", והפזמון החוזר שלו כולל את המילים "אנחנו לא חוזרים הביתה".
במחצית התחיל שיטפון וכולנו ברחנו. בדיוק כמו כמו לפני שבוע, בניצחון 0:3 בהופנהיים, הרטה שיחקה מחצית ראשונה משעממת, והתחילה את השניה בבליץ שהתחיל עם נגיחה של סבא ודאד איבישיביץ' הבוסני, נמשך בשלושה שערים בעשר דקות ונגמר ב-0:4. נקמה על הסיבוב הראשון וניצחון שני ברציפות תחת המאמן החדש ברונו לבאדיה. מתאוס קוניה הברזילאי שוב הצטיין, מה שהעניק לו את השער ב"בילד" תחת הכותרת "אקוניה מטאטה". הקורונה עשתה רק טוב להרטה. ככל שהרטה הייתה שלמה ומחוברת יותר, ככה אוניון נראתה מפורקת ופרומה יותר.
הומאז' לאוהדים החסרים
במערב העיר, בפאב שכונתי, האוהדים צפו בעיניים אדישות במסכים. לפאב אסור לפעול, אבל לפי תקנה חדשה, אם המטבח שלו פעיל, אנשים יכולים להיכנס. אז הבעלים של הבאר הפעיל את המטבח, ואפילו הציע תפריט מגוון, אבל זו הייתה מראית עין: המטבח היה ריק ממוצרים, וכל מי ששאל אם יש המבורגר, נקניקיה או צ'יפס נענה באותה תגובה: "נגמר". המשחק הסתיים ושחקני הרטה קפצו מעל שלטי הפרסומת ופנו ליציע המזרחי, נופפו את ידיהם כלפי היציע הריק ומחאו כפיים בקצב. זה היה הומאז' לאוהדים החסרים, ואולי גם קצת לשחקנים.
"לפחות השחקנים מבינים עכשיו כמה אנחנו חסרים להם", אמר אוהד אחד בפאב. "אני לא יודע כמה הרטה מרגישה שאנחנו חסרים להם". "זה יותר מרגיש כאילו שאנחנו דווקא מפריעים להם", ענה לו מישהו מהשולחן ליד. אוהד שלישי טען שזה לא כדורגל כשבמקום לחבק את החברים שלך אחרי גול אתה צריך לחשב מרחקים ולחשוב על היגיינה. התוצאה נצנצה על המסך. 0:4, בדרבי. את הפרצוף של אוהדי הרטה אפשר לתאר כעוגה שמישהו מרח עליה קרם של דיכאון.
יצאתי כמעט ב-22:00 מהפאב. האוויר היה ריק מאווירה. יום שישי בלילה. זו השעה שבה ברלין מחפשת את המסיבה הראשונה, את ברז האלכוהול הבא. זו השעה שבה ברלין מתחילה להתעטף באור המתוק של החטא. האנשים עדיין בחוץ, מחפשים אחרי העונג הבא. הכל סגור. בלילה, ברלין היא עיר רפאים.
