בין עשרות התארים בהם זכה לאו מסי במהלך הקריירה המדהימה שלו, אחד במיוחד בולט למרחוק. שבע זכיות בתואר הפיצ'יצ'י של הליגה הספרדית, וכפי שזה נראה כעת הוא בדרך לזכייה בפעם השמינית – והחמישית ברציפות. אז כן, כל חובב כדורגל דובר ספרדית מכיר את המושג פיצ'יצ'י. זו הרי המילה שמשמעותה - מלך השערים.
אבל כמה אנשים יודעים שמדובר בשמו של כדורגלן אגדי, אחד הסמלים הגדולים של אתלטיק בילבאו, שהפסל שלו נמצא בכניסה למנהרת השחקנים באיצטדיון סן מאמס? המסורת בת 95 השנים היא שכל קבוצה שמגיעה לשחק בפעם הראשונה באיצטדיונה הביתי של אתלטיק בילבאו, מניחה זר פרחים למרגלות פסלו של פיצ'יצ'י.
כאשר בספטמבר 2012 הגיעה עירוני קרית שמונה לבילבאו לשחק מול קבוצת הפאר הבאסקית, הקפטן דאז אדריאן רוצ'ט הניח את הזר המסורתי. איזי שרצקי, הבעלים של קרית שמונה, לא יכול היה שלא להתרגש אז, גם מהתיקו 1:1 המכובד של קבוצתו, וגם מהמסורת המקומית המרשימה. בעוד שנה ימלאו 100 שנים למותו של רפאל מורנו ארנזאדי, הלא הוא פיצ'יצ'י, מה שלא מפריע לאגדה שלו להמשיך ולרגש את כל מי ששומע עליה.
רפאל נולד בבילבאו ב-23 במאי 1892, בן למשפחה מכובדת בעיר הבירה של חבל הבאסקים. אביו היה ראש עיריית בילבאו והוא היה בן דוד של מיגל דה אונאמונו, סופר, פילוסוף ופעיל פוליטי מפורסם בספרד של שנות ה-20 וה-30. למרות שהיה נמוך קומה, רק 1.54 מ', ושקל 51 ק"ג, רפאל היה כדורגלן מוכשר בתקופה בה הכדורגל היה עדיין חובבני בספרד. אביו דירבן אותו לרכוש השכלה, אבל רפאל ממש לא התלהב מלימודי המשפטים באוניברסיטה והעדיף לשחק כדורגל.
אחרי שנכשל בכל הבחינות בשנתו האקדמית הראשונה, אביו שלח אותו לעבוד כפקיד בעירייה, מה שאיפשר לו להתמקד במה שאהב לעשות יותר מכל – לשחק כדורגל. למרות שהיה תמיד השחקן הנמוך ביותר על המגרש, רפאל היה תמיד גם הטוב ביותר. אז גם דבק בו הכינוי פיצ'יצ'י, שמשמעותו בשפה הבאסקית – ברווז קטן. האגדה מספרת שמי שהעניק לו את הכינוי היה אחיו הגדול ריימונדו, שהיה אחד המייסדים של אתלטיקו מדריד – שבתחילת דרכה הייתה קבוצת בת של אתלטיק בילבאו.
חוץ מהיותו קטן קומה רפאל נהג לשחק כאשר בנדנה לבנה קשורה סביב ראשו. בקיצור, זה היה בלתי אפשרי שלא לשים אליו לב. אחרי ששיחק שנה אחת ב-FC בילבאו, עבר רפאל ב-1911 לאתלטיק בילבאו, ומהר מאוד הפך לכוכב הכי גדול שלה ומלך השערים הקבוע. הליגה הספרדית הוקמה רק ב-1928 כך שרפאל, שהלך לעולמו 6 שנים לפני כן, הספיק לשחק רק בגביע הספרדי ובאליפות המחוזית של חבל הבאסקים. ב-10 העונות שלו במדי הקבוצה הוא הבקיע 77 שערים ב-89 משחקי גביע ו-200 שערים ב-170 משחקים בסה"כ.
צריך לזכור שאתלטיק בילבאו הייתה הקבוצה החזקה ביותר בספרד של תחילת המאה הקודמת. עד 1916 היא זכתה בגביע המלך הספרדי שבע פעמים, יותר מכל קבוצה אחרת. ורפאל "פיצ'יצ'י" מורנו היה הכוכב הכי גדול שלה. זאת לא תהיה הגזמה אם נאמר שלא היה בספרד כוכב כדורגל גדול ממנו בשנות ה-20 של המאה הקודמת.
הטורניר האולימפי המטורף
בחצי-הגמר של 1914 הוא הבקיע רביעייה בניצחון 0:11 על ויגו, ובגמר של 1915 מול אספניול הבקיע שלושער, כשבילבאו ניצחה 0:5. בסך הכל פיצ'יצ'י היה שותף לארבע זכיות בגביע המלך ולהפיכתה של אתלטיק בילבאו לקבוצה אגדית. חוץ מארבעה גביעים הוא היה שותף גם לחמש זכיות של אתלטיק בילבאו באליפות המחוז הצפוני של ספרד. ובכל 10 העונות שלו במדי אתלטיק בילבאו, הוא היה מלך השערים של אליפות הצפון.
אבל אולי הרגע החשוב ביותר בקריירה שלו היה ב-21 באוגוסט 1913, כאשר אתלטיק בילבאו חנכה את האיצטדיון החדש שלה, סאן מאמס. באותו משחק חגיגי היא אירחה את ראסינג דה אירון, עוד קבוצה באסקית חזקה באותם ימים – שכמה חודשים קודם לכן ניצחה אותה בגמר הגביע הראשון של רפאל.
סן מאמס, שהיה אז האיצטדיון הגדול והמרשים ביותר בספרד, קיבל את הכינוי "הקתדרלה", כי הוא היה באמת בית מקדש לכדורגל הבאסקי, ובהמשך גם ללאומיות הבאסקית. ומי הבקיע את השער ההיסטורי הראשון ב"קתדרלה", אם לא פיצ'יצ'י? אגב, פיצ'יצ'י הבקיע גם את השער הראשון באטוצ'ה, האיצטדיון החדש של ריאל סוסיאדד, הקבוצה הבאסקית הגדולה מהעיר סן סבסטיאן, שנחנך אף הוא באותה שנה.
ב-1920 השתתפה נבחרת ספרד באולימפיאדת אנטוורפן ופיצ'יצ'י היה אמור להיות הכוכב הגדול שלה. זה לא היה פשוט, שכן הוא התחתן רק חודשיים לפני האולימפיאדה וכמעט ולא התאמן. למרות זאת התקוות שתלו בו היו שיוליך את ספרד לזכייה במדליית הזהב. בימים ההם, 10 שנים לפני המונדיאל הראשון, הטורניר האולימפי בכדורגל נחשב למעשה לאליפות העולם הלא רשמית.
אף אחד כמעט לא זוכר, אבל זה היה הטורניר האולימפי המטורף ביותר אי פעם, שמשחק הגמר שלו פוצץ, ושנבחרת שהייתה אמורה לשחק על מדליית הארד החליטה לעזוב. אבל נחזור לספרד. היא אומנם ניצחה את דנמרק 0:1 בסיבוב הראשון, אבל ברבע הגמר הפסידה 3:1 למארחת בלגיה. התקוות למדליית הזהב נגוזו – אבל עדיין נותר לה על מה לשחק.
מתברר ששחקני נבחרת צרפת החליטו לחזור הביתה אחרי שהובסו 4:1 ע"י צ'כוסלובקיה, ולא התייצבו למשחק על מדליית הארד, מול הולנד. למארגנים לא נותרה ברירה והם החליטו לערוך טורניר בהשתתפות ארבע הנבחרות שהפסידו ברבע הגמר. ספרד ניצחה את שבדיה 1:2, את איטליה 0:2, והייתה אמורה לשחק מול הולנד על מדליית הארד. אבל אז קרה משהו בלתי צפוי במשחק הגמר.
אחרי שבלגיה עלתה ליתרון 0:2, השחקנים הצ'כים החליטו לנטוש את המגרש בזעם, אחרי שהשופט האנגלי הקשיש, ג'ון לואיס בן ה-65, הרחיק להם שחקן. הגמר האולימפי של 1920 פשוט פוצץ. בלגיה זכתה במדליית הזהב, צ'כוסלובקיה הודחה בבושת פנים, והמשחק בין ספרד להולנד הפך לפתע למאבק על מדליית הכסף.
ספרד ניצחה את הולנד 1:3, פיצ'יצ'י נגח את השער האחרון – היחידי שלו בטורניר האולימפי – וחזר הביתה לבילבאו, לאשתו הטרייה אבלינה, עם מדליית כסף אולימפית. חמשת המשחקים באולימפיאדת אנטוורפן היו משחקיו היחידים של פיצ'יצ'י במדי נבחרת ספרד. אבל צריך לזכור שבכל עשר השנים בהן שיחק, אלו היו חמשת המשחקים היחידים שקיימה הנבחרת הלאומית.
ההנצחה המרגשת
למרות השער ולמרות ההישג, אוהדי בילבאו הרגישו שזה לא אותו שחקן, שהוא איבד מיכולותיו. לפתע האליל שהיה רגיל למחיאות כפיים והערצה אין קץ, החל לשמוע שריקות בוז. ב-1921 פיצ'יצ'י החליט לתלות את הנעליים. אבל לעזוב את הכדורגל הוא לא היה מסוגל, ולכן החליט להפוך לשופט. הוא אפילו הספיק לנהל משחק אחד, באיצטדיון האהוב עליו ביותר, ביתו השני, סאן מאמס.
אלא שאז, פחות מ-3 חודשים לפני יום הולדתו ה-30, פיצ'יצ'י חלה בטיפוס – כנראה לאחר שאכל צדפות מורעלות - ומת כעבור יומיים. העיר בילבאו כולה התאבלה במשך ימים על לכתו בגיל כה צעיר של אחד מגדולי בניה. האוהדים ששרקו לו בוז בשנתו האחרונה על המגרש, הביעו חרטה עמוקה.
כמה שנים לאחר מכן החליטו במועדון שאת רפאל מורנו הם לעולם לא ישכחו. פסל הברונזה עם דמותו הוצב בכניסה לאיצטדיון סן מאמס בדצמבר 1926, וכאשר נחנך איצטדיון סן מאמס החדש ב-2013, הפסל המרשים הועבר לשם אחר כבוד. המסורת של הנחת הזרים כמובן נמשכת.
רפאל מורנו אולי היה נשכח, אלמלא החליטה ב-1953 מערכת עיתון הספורט "מארקה" להעניק בכל שנה פרס למי שיזכה בתואר מלך השערים של הליגה הספרדית, "גביע פיצ'יצ'י" שמו.מי שיזם את המחווה היה העיתונאי לוסיו דל אלאמו, שהיה מעריץ גדול של פיצ'יצ'י בילדותו. כמה סמלי שהתואר הוענק בפעם הראשונה לטלמו סארה, הכוכב הכי גדול בהיסטוריה של אתלטיקו בילבאו, שהוכתר 6 פעמים כמבקיע המצטיין בליגה הספרדית.
טלמו סארה, ששיחק באתלטיק בילבאו בין 1940 ל-1955 הבקיע 251 שערי ליגה. אף שחקן לא הצליח לשבור את שיאו במשך שישה עשורים - עד שהגיע לאו מסי (שהשבוע הגיע ל-462 שערי ליגה) והוכתר 7 פעמים כפיצ'יצ'י של הליגה. וכך, כמעט 100 שנה מאז שהוא עצמו הלך לעולמו, האגדה של פיצ'יצ'י לא רק חיה וקיימת, לא רק הפכה למושג - היא גם לא מפסיקה להבקיע שערים.
