(צפו בטריילר לדוקו)
"טייגר", הסרט הדוקומנטרי החדש של רשת HBO, מגולל על פני שני פרקים וקצת יותר משלוש שעות את סיפור עלייתו, התרסקותו והקאמבק המדהים של שחקן הגולף טייגר וודס, ודרכו את סיפורה של התרבות האמריקאית הפופולרית: יחסי אב-בן, תהילה, כסף, סקס, רכילות, ידוענות, קפיטליזם, אמביציה, יחסי גזע, האהבה האמריקאית לעלייה מטאורית והאהבה הגדולה יותר לצפות מקרוב בתאונה שתתרחש לגיבור, והכל לאור הזרקורים, לעיני הציבור.
מבחינות מסויימות, "טייגר", דומה ל"ריקוד האחרון", הסדרה המוצלחת על מייקל ג'ורדן ושיקגו בולס. ישנם קווים מקבילים בין שני הכוכבים: שני ספורטאי על, ידוענים בינלאומיים, שניהם קשורים במותג החזק של נייקי, שניהם שלטו בספורט שלהם ללא עוררין, שניהם אנשים עם פוקוס ויכולת ריכוז מדהימה במטרה שלפניהם, מוכנים לעשות כמעט הכל כדי לנצח, לשניהם היתה תדמית ציבורית שניסתה להחביא צדדים אפלים יותר שלהם. ולשניהם, בעיקר לוודס, לא היה סיכוי להחביא דבר בגלל אור הזרקורים המטורף שבו התנהלו חייהם. ההבדל העיקרי בין שתי הסדרות הוא ההשתתפות של הכוכב: בניגוד לג'ורדן שהיה נוכח כמעט בכל סצינה ב"ריקוד האחרון" (וכנראה גם החליט מה יהיה ומה לא יהיה בסדרה), וודס סירב להשתתף בסרט וכנראה אסר על אנשיו הקרובים לשתף פעולה.
התוצאה היא שהסיפור של וודס מסופר על ידי אנשים שכבר לא בקשר איתו, כאלה שהקשר שלהם אליו רופף. שתי ההופעות הבולטות פה הן של חברת הנעורים שלו, ושל אחת הבחורות שאיתן בגד באשתו. ככה שהסרט מרגיש כמו סיפור על דייר ראשי בבניין שמסופר דרך ראות עיניהם של השכנים מהבניין הסמוך. הוא חסר עומק, ואין מספיק אנשים שיכולים להאיר אור על הסיפור שלו, אלא בעיקר קליפים ישנים שלא מצליחים לתאר במדויק מי ומה הוא טייגר וודס ומה זה אומר. מי שבא עם ציפיות להבין את האיש לעומקו יתאכזב. ועדיין, מדובר בוודס, אחד האייקונים הגדולים של המאה העשרים ואחת, ככה שאין פה רגע אחד משעמם.
לדרוך ליריבים על הגרון
טייגר וודס נולד בסוף דצמבר 1975. אביו, ארל, חייל ביחידת "הכומתות הירוקות", הכיר את אשתו התאילנדית באחת משתי השליחויות שלו לוייטנאם. לאב היו שלושה ילדים מנישואים קודמים שאותם נטש, הוא עצמו היה יתום מהוריו בגיל 13. כשוודס נולד, הוא החליט שהילד יהיה השקעת חייו.
כשוודס עוד היה בחיתולים הוא כבר החזיק את מקל הגולף הראשון שלו. בגיל שנתיים הוא כבר הופיע בכתבה בעיתון ושנה לאחר מכן הוא כבר הופיע בתוכנית טלוויזיה. בגיל ארבע אביו היה מסיע אותי למועדון הגולף המקומי בקליפורניה, מוריד אותו בתשע בבוקר, ואוסף אותו בחמש בערב. כשבא לאסוף אותו לוודס לא היו מספיק כיסים כדי לדחוף אליהם את כל הכסף שהרוויח מחברי המועדון שלא האמינו שהוא יכול להכות בכדור. הוא ברוטינת אימון של שעות ביום. בארוחות הוא מכה בכדור, מסובב את פניו לאימו, היא מאכילה אותו, והוא מכה בכדור נוסף.
היחסים של טייגר וודס עם אביו הם החוט שדרכו נתפר הסיפור. למעשה, הסרט מחולק לשני חלקים: החיים של וודס וההצלחה הפנומנלית שלו עד למותו של אביו ב-2006, ותחילת ההתרסקות האישית והמקצועית שמגיעה ב-2008 ביחד עם המשבר הכלכלי הגדול ועלייתו לשלטון של עוד אייקון תרבותי שחור פורץ דרך, ברק אובמה.
ההורים של וודס מכוונים אותו למטרה. הם גוזלים ממנו חיי חברה, גוון (אחת המורות שלו) מתארת את הסירוב המוחלט שלהם לתת לו לשחק בענפי ספורט אחרים. במקום לרכוש תכונות חברתיות, הם משתילים בו כשרון, סירוב להיכנע. אימו מזכירה לו שהוא "צריך לדרוך ליריבים על הגרון, ככה הם ימותו".
וודס גדל כדי לרצות את אביו. אחד הרגעים היפים והספונטניים ביותר בסרט הוא סרט וידאו ביתי ישן של החברה של וודס מתקופת התיכון. וודס נראה שם חופשי, מאושר, נוח לו, הוא מאבד שליטה. ההורים שלו לא אהבו את הקשר הזה וביקשו ממנו לנתק אותו. וודס נפרד ממנה במכתב. בסרט היא קוראת את המכתב. זה נשמע כמו מכתב של מישהו בשבי. הוא כותב שהוא וההורים שלו החליטו להיפרד ממנה. ההורים מלמדים אותו להיות מפוקס, אביו מאתגר אותו פסיכולוגית ומלמד אותו לעשות היפנוזה עצמית.
וודס זורח בקריירת הקולג'ים שלו. הוא זוכה בשלושה תארים רצופים של טורניר החובבים. לפני המעבר שלו למקצוענות היחסים בינו לבין אביו עוברים לפאזה חדשה. בגלל שוודס הוא תאילנדי, אפריקאי, אירופאי ואינדיאני, הם מתחילים לדבר עליו בנשימה אחת כדמות של פעם בדור. ישו, גנדי, נלסון מנדלה. הם אומרים שהוא יגשר בין כל השבטים בעולם. בקטע הפותח של הסרט אביו אומר לקהל: "העולם הוא מקום טוב יותר רק מעצם היותו של טייגר בעולם. הוא התוצר שלי, תתייחסו ותטפלו בו בעדינות. הוא יביא אנושיות שהעולם לא ראה לפני כן".
וודס לא מחכה שניה. הוא לא משחק גולף, הוא משנה את הענף. הוא משנה את כמות הצופים, את הרייטינג, את הדמוגרפיה של הקהל. הוא מנצח במאסטרס, טורניר הגולף הנחשב ביותר בעולם במועדון גולף גזעני בג'ורג'יה, בהפרש שיא של 12 חבטות ב-1997. מאות באים לראות רק אותו. הוא אמנם מופנם, לא נעים, לא מסתכל לאנשים בעיניים, הוא מעניק טיפים קטנים, אגוצנטרי, אבל הכריזמה שלו מתפרצת, הוא חוגג את הנצחונות שלו בפמפום אגרוף, הוא עולה ליום התחרויות המסיים עם חולצה אדומה כמו דם שהופכת לסימן ההיכר שלו. הגלריה שמלווה אותו ממציאה את "שאגת הנמר", בכל פעם שהוא שם את הכדור בגומחה. אחרי הנצחון הזה, מנהלי המועדון משנים את המרחקים בין הגומחות ומגדלים עצים חדשים כדי להקשות עליו. בסוף אותו טורניר, באחת התמונות הידועות של עולם הספורט, טייגר מניח את ראשו על כתפו של אביו ופותח בבכי חסר מעצורים.
הנפילה והקאמבק
נייקי משחקת איתו על הטיקט של הגזע. "יש מועדונים שבהם אני עדיין לא יכול לשחק בגלל צבע העור שלי", אומר וודס באחת הפרסומות הראשונות שלו. בין 1999 ל-2008 הוא זוכה ב-13 תארי גראנד סלאם נוספים. הקהל מעודד את הפייבוריט שהוא, כל הפסד שלו הוא רגע אבוד. אבל אחרי מות אביו הוא נכנס לתקופת אבל. הוא הולך לבד בערבות הטיפשיות והעצובות של התהילה המודרנית. מה הוא אמור לעשות עכשיו. כשאתה לבד, מלתעות התהילה מתחילות ללעוס אותך עד שהן יורקות אותך כמו אבק. עד עכשיו וודס ניצח את הלחץ, אבל אי אפשר לנצח באמת את הלחץ, כי אין לו סוף. הוא מתחיל ללמוד מה המחיר של נצחונות שמרפאים הכל: הוא מפסיק לנצח.
ב-2008 הוא מככב בכל העיתונים בגלל סקנדל הבגידות שלו באשתו אלין נורדגרן (בניו יורק פוסט סיקרו את הבגידות שלו יותר מאשר את אסון התאומים). הוא התרסק: איש המשפחה המושלם עשה את הלא ייעשה והתגלה כשקרן דו פרצופי.
הוא נפצע כמעט בכל חלק מגופו, עובר ארבעה ניתוחים בגב, חייו האישיים מתפרקים, הוא הולך להתאמן עם הכומתות הירוקות, כמו גבר שבאמת הולך לאיבוד. ב-2017 הוא נעצר לאחר שנמצא ישן במכונית במסלול נסיעה. בבדיקה התגלה בגופו קוקטייל של ארבעה כדורים. הוא מובל כפות ויחף לתחנת המשטרה.
יכולות הגולף שלו נשמטות ממנו. לראות אותו משחק זה כמו לראות את נדיה קומאנצ'י לא מצליחה לעשות עמידת ידיים, כמו אייל שני שלא מצליח לעשות טוסט. הגוף והטכניקה בוגדים בו. הוא הופך מאגדה לבן אדם. הוא נרקיסיסט שמכור לסקס וכדורים. ועדיין, ההמונים באים לעקוב, כמו פקק צוואר שלא יכול לעצור בעצמו מלהסתכל על תאונת דרכים מפוארת. הוא נפל למקום ה-668 בדירוג. הוא מצא פרטיות בעולם הצלילה "בגלל שהדגים שם לא מכירים אותי".
הגרוע ביותר קורה לכישרון של פעם בדור: הוא נהיה בינוני. הוא מתנחם בהפסדים מכובדים. הוא מתחיל להיות נחמד ואנושי יותר, אבל אז הוא מפסיק לנצח. מי שהתעלם מכל העולם כשהיה בטופ, חיפש עכשיו סימפטיה. הוא קילל על המשטח, זרק את המחבטים על הדשא. הזמן התחיל לדפוק לו על הגב.
וודס מתפכח מאביו. כשוודס היה שחקן מקצועני, הוא נהג להתאמן מדי יום כמובן. כשיצא להתאמן, אביו הביא נשים לבקתה שלהם ובגד באשתו. האימונים עם אביו גמרו לו על הגוף. כשארל וודס מת, הוא נקבר בחור בקנזס. בלי מצבה שאפילו מגלה מי קבור תחתיה.
הסוף מסתיים בגאולה: וודס זוכה ב-2019 במאסטרס החמישי שלו, הגראנד סלאם ה-15 בדרך לשיא של 18 זכיות. אחרי הזכייה הוא ניגש לבנו ומחבק אותו דקות ארוכות. מדובר בסוף הוליוודי, אבל זהו סוף שממשיך להיכתב.
