בואו נסגור את הפינה הזאת כבר מהרגע הראשון, כי לא מעט ביקורות וניתוחים מהצד האמנותי או הספורטיבי נכתבו על "הריקוד האחרון". כן, מדובר בדוקו מעולה (למרות שפה ושם אפשר למצוא הייטרז). כן, ג'ורדן הוא רמה אחרת (למרות שמסתובבים בינינו אנשים שחושבים שלברון גדול יותר). וכן, זה ללא ספק הדבר הכי טוב שקרה ל-NBA ולנייקי בתקופת הקורונה (כל תוכניות הכדורסל חזרו 20 שנה אחורה ולא הפסיקו לדבר ולנתח את ההיסטוריה בהשוואה להווה, והמכירות של מוצרי ג'ורדן המריאו).
עכשיו, אחרי שזה מאחורינו, אני רוצה לנתח את התוכנית הזאת ממקום אחר לגמרי. מספיק לגדל פה דור שלם של אנשים רכים כל כך. אנחנו חיים בעידן בו ילדים מקבלים פרסים על עצם זה שהם הופיעו או השתתפו במשהו; אנחנו חיים בתקופה בה שחקנים גדולים מעדיפים לשחק עם שחקנים גדולים מאשר לשחק נגדם ולנצח אותם; אנחנו חיים בתקופה בה אם חלילה מישהו ינסה לדחוף אותנו להוציא מעצמנו יותר וידרבן אותנו בעזרת קשיחות ולא רכות, יש מצב שהוא ימצא את עצמו מחוץ לארגון, ויתייגו אותו כ"לא נחמד", "משוגע", "מוגזם", או אחד כזה ש"לא נעים לעבוד איתו". אם אתם בעלי ואנשי עסקים, יזמים צעירים, הורים לספורטאים או בני אדם שהחברה והפוליטקלי קורקט שבה פשוט מדכאת לכם את יצר התחרותיות, התוכנית הזאת היא לא פחות מחובה עבורכם.
יגידו מה שיגידו על מייקל - כן נחמד, לא נחמד - בסופו של דבר הוא נכנס לעולם הכדורסל כדי להיות הטוב ביותר. הוא לא בא לרכוש חברים, הוא לא נעל נעליים כדי להיות נחמד (אלא גם בשביל לעשות מהם כסף) והוא לא עלה למגרש כדי לסמן וי. מייקל שיחק בשביל למחוץ את התחרות, להיות הכי טוב שיש ולייצר לעצמו מורשת.
אם יש משהו שאותם הורים לספורטאים, יזמים ובעלי עסקים צריכים לקחת מהתוכנית הזאת, זה את החשיבות של הקשיחות המנטלית. החשיבות של להגדיר מטרות ולא לראות בעיניים. לקום כל בוקר, למרות הקשיים הכרוכים בזה, ולהגיד: גם היום אני הולך להשתלט על העולם.
לאחרונה, בתוכניות בארה"ב המנתחות את הסדרה, אחת השאלות שעולה בלא מעט בדיונים היא מה תהיה ההשפעה של ג'ורדן והתוכנית בכלל על כל אותם שחקנים שיותר דואגים לכמות העוקבים שיש להם באינסטגרם ולמותג שהם מנסים לבנות, מאשר לכמות הניצחונות שהקבוצה שלהם משיגה בעונה. בתור אוהד של הענף, אני מקווה שיהיה כאן שינוי בתפיסה של שחקנים. הרכות הזאת מוציאה את כל הכיף מהליגה.
אחת הקלישאות השחוקות היא שהעונה הסדירה ארוכה מדי, ולכן בחלק גדול מהמשחקים שחקנים מרשים לעצמם לשחק בהילוך ראשון. התפישה של מייקל הייתה שבכל משחק יש מישהו ששילם כסף כדי לראות אותו על הפרקט ולכן הוא חייב לספק את הסחורה. המיינדסט הזה, של תמיד לתת את ה-100 אחוז, בין אם זה משחק על אליפות או משחק רגיל, הדחף הבלתי מתפשר להצליח (עד לרמה שג'ורדן ממציא לעצמו סיפורים בראש כדי לתדלק את האנרגיה שלו) היא סגולה, שאם יזמים, ספורטאים צעירים ובעלי עסקים יסגלו לעצמם, כישלונות יהיו עוד חלק מתהליך הגדילה, ולא סוף הסיפור כמו שקורה לא פעם.
בתור יזם ובעל עסק, שמכור לכל נושא הקשיחות המנטלית (על טים גרובר, המאמן של מייקל, והספר שלו בנושא, כבר כתבתי במאמר על קובי), הסדרה הזאת הייתה בעיניי קודם כל בית ספר לאיך מצליחים בחיים, ורק אחר כך תוכנית על כדורסל. איזה מסר אנחנו מעבירים לילד שמגיע למקום 7 ומקבל גביע או תעודה על השתתפות? עבודה קשה, נטולת פשרות, ביצוע התאמות לפי הצורך, היכולת להסתגל לסיטואציות חדשות ובערה פנימית של מוטיבציית שיא, הם אלו שיעזרו לספורטאים להצליח, וליזמים ולעסקים להעיף את הביזנס שלהם למקומות שהם לא האמינו שאפשר.
