יכול להיות שזה יפתיע את חלקכם, אבל ביום ראשון שעבר התקיים גמר היורוליג, בו אנאדולו אפס ניצחה את ברצלונה וזכתה בגביע האירופי הנחשב בפעם הראשונה בתולדותיה. אלו שעקבו מקרוב ישאלו: "למה זה מפתיע?", אבל התשובה טמונה בכמות הגדולה של האנשים שאומרים לעצמם כעת: "וואלה, בכלל לא היה לי מושג שהפיינל-פור התקיים". גם מי שכן ידע, יתקשה לענות בשליפה כשיישאל על זהות מארחת האירוע (קלן שבגרמניה).
מה אני אגיד לכם – מזל שהטלפון בביתי צילצל מספר פעמים במהלך חצאי הגמר וגמר הפיינל-פור (כן, יש לי עדיין טלפון קווי), אחרת הייתי נרדם באמצע על הכורסה. ושלא תבינו אותי לא נכון - זה לא חלילה בגלל שהרמה הייתה בלתי נסבלת, בדיוק להפך. שלושת המשחקים בהן היו שותפות אנאדולו אפס, ברצלונה, מילאנו וצסק"א מוסקבה היו פשוט נהדרים, וזה היה המשך ישיר ליכולת במהלך העונה של 4 הגדולות של היורוליג, שהציגו לרוב כדורסל אטרקטיבי. הבעיה הייתה אחרת: ברגע שהיציעים היו ריקים מצופים בגלל הקורונה, המשחקים איבדו הרבה מערכם. ההתלהבות של הניצחון הייתה מעט כבויה בלי אוהדים משולהבים שיתדלקו אותה.
בכלל, ללא אחת מהיווניות, פנאתינייקוס או אולימפיאקוס, ובלי מכבי ת"א, זה לא אותו פיינל-פור, ואני מאמין שאוהדים רבים באירופה יסכימו על כך, אבל קהל וצבע לא מביאים אותך רחוק לבדם – בטח בשנה של מגפה בה האולמות היו לרוב ריקים – והכדורסל ששלוש הקבוצות הללו הציגו העונה היה רחוק מאוד מימי השיא שלהן. ועדיין, נעים להיזכר במה שהן מסוגלות לעשות.
רק תחשבו על אותו משחק חצי גמר בין שתי היווניות בת"א, בו יד אליהו בער בצורה שלא הכיר בעבר, עם טירוף משני הצדדים. תחשבו על היציעים הססגוניים. תחשבו על הקהל הצהוב של מכבי ת"א שנוהג להשתלט על הכרטיסים בכל פיינל-פור אליו מגיעה הקבוצה, ונוחת בהמוניו על העיר. הרי הגמר האחרון בו שיחקה מכבי, ב־2014 במילאנו, היה במגרש איטלקי שנכבש כמעט לגמרי ע"י הישראלים, והקבוצה הרגישה בבית. אם מדברים במספרים, כבר היו מקרים בהם 8,000 אוהדי מכבי ת"א, ואף יותר, היו מגיעים לפיינל-פור. הפעם האווירה הייתה של משחק אימון, ובעיניי זה היה ממש מדכא.
ראשי היורוליג עמדו בפני בעיה קשה. לפני שנה הם נאלצו להפסיק את המשחקים מעט לפני הפלייאוף, ולאחר מכן הודיעו על ביטול העונה. הם לא היו מוכנים לשנה נוספת בלי פיינל-פור, ויותר מכך, היו קולות שטענו כי זו הייתה טעות לא להמתין מעט ולסיים את העונה הקודמת בשלבים המוקדמים של הנוכחית. הם ידעו שמשחקים ללא קהל יהיו לא נעימים, אבל ההצגה חייבת להמשיך.
הדבר היחיד שאיני מבין הוא מה מצאה היורוליג בקלן. זו עיר מקסימה, ידועה בקתדרלה שלה, בגן החיות שלה, במוזיאון השוקולד ובעוד אטרקציות, אבל כדורסל אף פעם לא היה החלק החזק שלה. ואם אתם לא רוצים לשמוע לי בנושא הזה, אז אני יכול להשתמש בדעת גדולים ולצטט את רלף קליין ז"ל, שאימן את סאטורן קלן המקומית ב-1973/74. נסעתי אליו אז כדי לראיין אותו, והוא אמר לי חד וחלק: "משעמם כאן מאוד, הקהל פה לא מתחבר כאן לכדורסל". אולי עברו עשורים רבים מאז, אבל המצב לא השתנה באופן ניכר. דירק נוביצקי הטריף את האוהדים הגרמנים, ובאיירן מינכן ואלבה ברלין השתפרו מאוד, אבל זו לא מדינה של כדורסל. גם אם לא הייתה קיימת ההגבלה של הקורונה, ספק אם האולם המפואר בקלן, שיכול להכיל יותר מ-18 אלף צופים, היה מתמלא עד אפס מקום. 4 הפינאליסטיות פלוס קהל מקומי? אולי עשרות אלפים.
אז באווירת המסכנות ששררה הפעם, יכולתי רק להתגעגע לפיינל-פורים מהעבר בבלגרד, שטרסבורג, לוזאן, פאריז, מוסקבה, פראג, מילאנו ועוד, עם חגיגות ענק ביציעים וגם מחוצה להם בכיכרות ובמרכזי הערים. ומזל טוב לאנאדולו, הטובה והמרשימה מכל קבוצות היורוליג שזכתה בצדק.
