צדק
המטמורפוזה של הארדן
להגיד על ג'יימס הארדן שהוא התחיל את השנה רע, זה כמו להגיד על ביל גייטס שיש לו כסף. הטרייד שכפה על יוסטון הפך אותו לאחת הדמויות האנטיפתיות בליגה. הוא נתפס כאגואיסט, אחד שמכר את הקבוצה שלו אחרי שקיבל ממנה הכל, כולל כסף ואיזה סגל שביקש.
המעבר שלו לברוקלין היה בעייתי: הארדן מחזיק בכדור, הוא משתף שחקנים אחרים רק כשאין לו שום אפשרות אחרת, לא מסתדר עם סופרסטארים אחרים, ולא שומר. ועכשיו הוא הגיע לקבוצה שגם לפניו הייתה צריכה שני כדורים לחמישייה, עם שנייים מהסופרסטארים הגדולים ביקום, ושהבעיה מספר 1 שלה הייתה ההגנה.
אין דרך אחרת להבין את הכדורסל של הארדן, חוץ מהאפשרות שעבר ניתוח לשינוי אופי בטיסה בין טקסס לניו־יורק. כשהוא עובר את קו האמצע עם הכדור, הוא לא מפרק להגנה ולשומר שלו את הרגליים, אלא שורף להם את המוח.
הארדן היה בשנים האחרונות יצרן הנקודות הכי אפקטיבי בליגה. אם יצטרך, ימלא את טור הנקודות ב־40 כאלה. כיום הוא לא צריך. במקום למסור לפי־ג'יי טאקר או לאריק גורדון, הוא מוסר לקיירי ארווינג או לקווין דוראנט, וכשאתה מוסר לשני מסיימים כאלו אתה הופך למוביל של הליגה באסיסטים. הארדן עבר בשנה אחת מטמורפוזה פנטזיונרית: בשנה שעברה היה השוטינג גארד הכי טוב בליגה. השנה הוא הפוינט גארד הטוב מכולם.
אבל זה יותר מזה. כשהגיע לברוקלין, הארדן הבין שהוא הקלע השלישי הכי טוב בקבוצה. הוא הבין שעליו לעבור שינוי תדמית ותפקודי, ושהוא חייב להפעיל את האחרים. לא דבר פשוט עבור מי שהתרגל לשחק לבד ודרש את תפקיד הרכז. ארווינג ודוראנט היו לוקחים את המספרים שלהם עם כל רכז, אבל מה שהארדן עושה עם שאר הסגל הוא פלא: עד ששיחקו לצידו, הם בכלל לא ידעו שהם כאלו.
וכל זה בקבוצה שהתחדשה פעמיים (החזרה של ארווינג ודוראנט מפציעות, ואז טרייד הענק על הארדן), בלי התאמות, בלי זמן הסתגלות. הארדן משחק כדורסל מרגש. הגנה הוא לא עושה, אבל בקבוצה שמשכללת את ההתקפה שלה, למי אכפת.
שמונה שנים ברציפות לקח הארדן את יוסטון לפלייאוף, זכה בתואר השחקן היעיל בליגה, שלוש פעמים הוכתר למלך הסלים, המציא זריקה, ואיים כמעט לבדו על אחת השושלות הגדולות אי פעם. ועדיין, זו העונה הכי טובה בקריירה שלו.
שבתאי
המנטליות של דוראנט
561 ימים עברו מאז הפעם האחרונה שקווין דוראנט דרך על הפרקט במשחקו הרשמי האחרון בגולדן סטייט, ועד שפתח בחמישייה בפעם הראשונה עבור ברוקלין, אחרי פציעה שלכל הפחות הייתה אמורה להפוך אותו לדוראנט בעירבון מוגבל. יש לו מספר חולצה חדש, הזקן שלו קצת יותר תנ"כי, לאחרונה הוא שוב נפצע והושבת – אבל זה עדיין אותו דוראנט. איך זה יכול להיות?
התשובה, כמעט כמו תמיד אצלו, היא מנטלית. לדוראנט אין בעיה לקחת קבוצה על הכתפיים, היכולות שלו עצומות מספיק, אבל מתאים לו לעשות את זה עבור קבוצה של מישהו אחר. במילים אחרות: מקצועית הוא אלפא, חברתית הוא יותר הטיפוס השקט, של מאחורי הקלעים.
השנה האחרונה של קיי־די בגולדן סטייט הייתה קשה. יותר מדי מנהיגות הועמסה על הכתפיים שלו, דריימונד גרין דרש זאת ממנו. לכן ההגעה של הארדן לנטס היא הדבר הטוב ביותר שקרה לדוראנט בשלב הזה של הקריירה. הארדן הוא הסטף קרי של ברוקלין. כשיצטרכו את הנקודות המכריעות בשלבים האחרונים של הפלייאוף, דוראנט יהיה שם.
נפטון
התפקיד החדש של ארווינג
אם יש משהו שהיריבות באמת צריכות לחשוש ממנו, זו העובדה ששלושת הכוכבים של הקבוצה שיחקו עד עכשיו רק שבעה משחקים ביחד. ההיעדרויות הרבות איפשרו לשחקני הספסל לפרוח: ברוס בראון הגיע משום מקום, דיאנדרה ג'ורדן חזר מבית אבות לכדורסלנים, ג'ף גרין וג'ו האריס (שקולע ביותר מ־50 אחוז מהשדה) נפלאים - וזה עוד לפני שהזכרנו את בלייק גריפין שהגיע השבוע. להזכירכם, מדובר בשחקן שנבחר ראשון בדראפט ובמשך שנים עשה דברים מדהימים בקליפרס. יש לו יכולת לתרום בשקט את כמות הנקודות הגדולה בקבוצה עד סוף העונה אם שלושת הכוכבים רק ירצו בכך.
כולם פורחים בזכות הארדן. היכולת של הפנומן כל כך מפחידה, שהיריבות זורקות עליו שני שחקני הגנה, ונותנות לברוקלין להתקיף אותן בארבעה על שלושה. כמעט בכל התקפה יש לשחקן של ברוקלין קליעת אימון.
וזה כולל את הפרימדונה הראשית - ארווינג. פתיחת העונה של הארדן ביוסטון הייתה ירח דבש לעומת הקטסטרופה שריחפה מעל ומסביב לארווינג. אם הארדן הוריד מדוראנט את האחריות, הרי שמארווינג הוא הוציא את הכדור. קיירי הפך לשוטינג גארד – והוא קולע טוב יותר מאשר בכל הקריירה שלו. מפחיד.
אולי זה ההישג העצום ביותר של הארדן העונה, יותר מכל שורה סטטיסטית: הוא לקח שלושה מתבודדים והפך אותם לתלכיד שמדורג שני במזרח עם מאזן 13:26 – אבל האם הקרדיט מגיע לו?
מערכת השמש
החום האנושי של נאש
ואם כל זה לא מספיק, הנטס בנו מספר שכבות של תאים משפחתיים. המנכ"ל שון מרקס הביא לכס האימון את סטיב נאש, ששיחק איתו בפיניקס. "לנאש הייתה תמיד מערכת יחסים אישית נפלאה עם כל שחקן, כולל השחקן ה־15 בסגל, כמוני", אמר מרקס בזמנו. נאש חסר הניסיון באימון מעשי הביא את מייק ד'אנטוני ואת אמארה סטודומאייר שיעזרו לו. לשלושתם יש חשבון פתוח מהתקופה בפיניקס: להראות שהתקפה לוקחת אליפויות.
כל שחקן בליגה, אפילו הסופרסטארים הכי גדולים, יודעים מה כתוב בקורות החיים של נאש. הוא נותן להם לחיות, ועל המגרש הוא נותן להם להתבטא. כאחד האמנים הגדולים ביותר בתחום חלוקת כדורים, הוא נותן לכולם לתרום. זה לא מאמן של איקסים ושיטות, אלא מאמן של יחסי אנוש, של הפסיכולוגיה של השחקן.
אליפות של ברוקלין, כמעט מאיפה שלא נסתכל על זה, תהיה חתיכת צדק פואטי.
