דני אבדיה הוא אולי היהלום הכי גדול שנולד לעם שלנו אי פעם (טוב שהתערבבו גנים נוספים...). יהלום מסדרי הגודל הסרבים, הסלובנים והקרואטים (עיין ערך אבי הנער). אול אראונד פלייר, שליטה מדהימה בכדור, קליעה מצוינת, אתלטיות וכל זה ממרומי 2.06 מטר - יהלום! הוא גם קיבל גם אופי חצוף וביטחון עצמי, שבהתחשב בגילו וכמות ניסיונו, מגיע כמו יש מאין. הצרור המושלם, שבעתיד הלא רחוק יציב אותו בטופ העולמי לדעתי.
העניין שאותי מקומם יותר מכל הוא עניין ה"כמה"... עניין שכולנו, כצאן מובל, פשוט מקבלים אותו באדישות עוד יותר מקוממת! אני שוחר ספורט עילית מושבע, כמעט את כל סוגיו, אבל רק ה"קרם דה לה קרם", כלומר, הופעות מהטופ העולמי. יש לי הערכה עצומה לספורטאי העל, בזכות השקעתם, הדבקות שלהם במטרה והרצון שלהם לנצח כל הזמן, מעבר לכך שבעצם התנהלותם, הם באמת מעלים את רמת הביצוע לדרגת אמנות.
כמו כן, אני מאמין באמת ובתמים שבשל העובדה שה"פרימה בלרינות" של עולם הספורט, שמאגדים כל כך הרבה זוגות עיניים, ומהווים נחת וסיפוק לכל כך הרבה אנשים ברחבי העולם, מן הראוי הוא שירווויחו משכורות גבוהות בהרבה מהממוצע, אולי אפילו מהממוצע של מנכ"לים בחברות היי טק ובנקים. אבל בספורט איבדנו פרופורציות. החומריות השתלטה על חיינו וכילתה את הרוח לחלוטין. הצבנו את אלילינו במציאות בה הם הופכים למולטי-מיליונרים במקרה הרע, בעוד אנחנו, אלה שבזכותם הם כאלו, בקושי גומרים את החודש.
אירועי הספורט המשודרים בטלוויזיה מושכים רייטינג גבוה מאוד, המפרסמים שופכים הון עתק על פרסומות בזמן השידור, הספורטאים דורשים נתח ניכר שכן בזכותם מיליונים רואים את אותן הפרסומות. אבל זו הסיבה שהכרטיס (והמרצ'נדייז) מתייקרים, ושקמו ערוצים בתשלום כפטריות אחרי הגשם.
מדוע ההבדל בין ספורטאי-על לבין אדם פשוט צריך להיות כ"כ גדול? אנחנו האחראים הבלעדיים למציאות החומרית חסרת הפרופורציות בה אנו חיים!
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
= אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
