כבר כמעט שנה לא היו אוהדים במגרשים, והאמת שזה עצוב. מאוד. עכשיו לקחו גם לנו כאן בארץ את הכדורגל, שוב. זה נכון ש"התרגלנו" לעודד מהכורסה בתקופה הזו, אבל אין בכלל מה להשוות. אותה עלייה איטית במדרגות לתוך היציע, הרחש והצעקות שהולכות ומתחזקות ואז הרגע שבו הדשא מתגלה פתאום, תחושה שאי־אפשר לתאר, כזו ששווה את הכל.
מכירים את האוהדים שטוענים שהם לא מחמיצים משחק, שסופרים את השעות והדקות עד לפעם הבא שהקבוצה שלהם משחקת? אז תכפילו את זה פי 1,000 וקבלו את האוהדים שגם מגפה שמאיימת על כל העולם לא תעצור אותם.
העולה לרגל
שם: מריבאלדו פרנסיסקו דה סילבה
גיל: 48
קבוצה: ספורט רסיפה (ברזיל)
במשפט: הולך 64 ק"מ לכל משחק ביתי
11 שעות, זה הזמן שלוקח למריבאלדו פרנסיסקו דה סילבה להגיע לכל משחק בית של קבוצתו האהודה ספורט רסיפה. הסיבה? הוא הולך, כן, ממש הולך ברגל, מביתו שבעיירה פומבוס עד לאילייה דו רטירו, המקום שבו נמצא האצטדיון של הקבוצה, מרחק של 64 קילומטר.
"זו בחירה אישית", הוא אמר לאתר הרשמי של ספורט רסיפה. "אני אוהב את זה ומרגיש טוב. אני עושה את זה באופן טבעי. עוזב את הבית שלי מוקדם בבוקר ומגיע לאצטדיון בערב. אנשים אומרים שאני משוגע, אבל אני עושה את זה מאהבה ולא מתעייף בכלל".
הנאמנות הקיצונית שלו זיכתה אותו בפרס אוהד השנה של פיפ"א לשנת 2020. לאחר הזכייה מריבאלדו הנרגש אמר לאתר פיפ"א: "הייתי אוהד של ספורט מאז שנולדתי. פעם גרתי קרוב יותר לאצטדיון, זה לקח לי רק שלוש שעות להגיע. מעולם לא היה לי כסף לקנות כרטיס, אבל תמיד יש לי איזה מלאך שומר שמציע לעזור לי".
העיניים של הבן
שם: סילביה וניקולס גרקו
קבוצה: פלמייראס (ברזיל)
במשפט: הפכה לעיניים של בנה העיוור
סילביה אימצה את בנה ניקולס כשהיה תינוק. הוא נולד פג, חמישה חודשים לפני הזמן, ורק בנס הצליח לשרוד - אך בשל כך הוא עיוור מלידה ואובחן כאוטיסט. שניהם אוהדים שרופים של פלמייראס, שיאנית הזכיות בברזיליירו. "מאז שהייתי ילדה אהבתי כדורגל. אני חיה את המועדון. הקבוצה היא החיים שלי, החיים של הבן שלי. זה ספורט שמשנה חיים. זו אהבה ללא תנאים לאמנות הזו", היא סיפרה לאתר פיפ"א.
אז איך גורמים לילד עיוור "לראות" משחקים? סילביה נתנה לניקולס רדיו ואוזניות כדי שיוכל לשמוע את שידור המשחק, אבל היא שמה לב שהוא מוריד אותן כדי להקשיב לשירה של האוהדים, ולכן גרקו הפכה לשדרית ולפרשנית של ניקולס.
"אני מתארת לו כל דבר, את המאפיינים של כל השחקנים, איך הם נראים, באיזה צבע הנעליים שלהם. לשדר שער זה החלק הכי מרגש בכל העניין, אין לי ספק בכלל. אני העיניים שלו, אני מנסה להעביר לו גם מה אני מרגישה, כאמא, כאוהדת וכשדרית".
סרטון של סילביה ובנה ניקולס במשחק צץ ברשת לפני כשנתיים והפך לוויראלי, ב־2019 היא זכתה בפרס אוהדת השנה של פיפ"א וקיבלה את הפרס בטקס חגיגי.
(צפו בסרטון המרגש)
הנוסע המתמיד
שם: קרלוס ברום
גיל: 64
נבחרת: פורטוגל
במשפט: הרכב שלו מגיע לכל מקום בעולם
את קרלוס ברום פגשתי באופן אישי באוקראינה במהלך יורו 2012, ואיך לומר את זה בעדינות - אי־אפשר לפספס אותו. ברום לוקח את הרכב שלו, מעין מסחרית שהוסבה לבית נייד וצבועה כמובן בצבעי דגל פורטוגל, לכל מקום אפשרי על הגלובוס כדי לצפות בנבחרת שלו משחקת.
הוא עוצר איתה מחוץ לאצטדיונים, והיא מיד הופכת למוקד עלייה לרגל לאוהדים, לא רק של פורטוגל. ברום תמיד נחמד, תמיד מחייך, תמיד יציע משהו לשתות או לאכול ויעניק סלפי לכל מי שירצה. "יש לנו אוכל, יין וגבינות שאנחנו מביאים מפורטוגל. אנחנו פותחים שולחן, חולקים את מה שיש לנו עם כולם ומדברים על התרבויות שלנו", הוא סיפר כשהיה במונדיאל ברוסיה.
את המסע לסרנסק ביוני 2018, מרחק של יותר מ־7,000 ק"מ, הוא עשה עם חבר וכדי להגיע מליסבון לרוסיה הם עברו בשמונה מדינות שונות. "היו לנו 180 בקבוקי יין בתחילת המסע, כשהגענו היו לנו פחות", הוא צחק.
מחזיק הגביע
שם: קלוביס פרננדס
גיל: היה בן 60 במותו
נבחרת: ברזיל
במשפט: איש אחד, גביע אחד, נבחרת אחת
את תמונתו של קלוביס פרננדס אחרי ה־7:1 המשפיל שחטפה ברזיל מגרמניה בחצי גמר מונדיאל 2014 כולם מכירים - הוא תואר כ"אוהד העצוב בעולם" כשהוא מחבק את הגביע בפנים נפולות. ואפשר להבין אותו.
פרננדס ליווה את הסלסאו ליותר מ־150 משחקים מאז מונדיאל 1990 באיטליה ועד למותו ב־2015 (שבעה מונדיאלים רצופים). הוא הסתובב בכל מקום עם הגביע, שהפך לסימן ההיכר שלו (יחד עם השפם כמובן), וכונה גם "גאוצ'ו דה קופה" (הבוקר עם הגביע).אחרי מותו, בניו פרנק וגוסטבו המשיכו את המורשת והמסורת, לקחו איתם את הגביע לרוסיה ותמכו בנבחרת שלהם מהיציעים.
האב, הבן ורוח המועדון
שם: חוסטו סאנצ'ס
קבוצה: רמפאלה (אורוגוואי)
במשפט: החל לאהוד את היריבה לזכר בנו שנהרג
חוסטו סאנצ'ס גדל כאוהד של סרו, אבל בנו ניקולס דווקא בחר ביריבה העירונית רמפאלה - מפגש שנחשב לאחד הדרבים היותר חמים באורוגוואי. ב־2016 אירעה טרגדיה ששינתה את חייו של חוסטו לעד. ניקולס נהרג בתאונת דרכים, ומאותו יום סאנצ'ס החליט שיהפוך לאוהד רמפאלה ולזכר בנו יגיע לכל המשחקים של הקבוצה שהייתה היריבה הספורטיבית הגדולה ביותר שלו.
"ברגע שאמרו לי מה קרה, רציתי להפוך לאוהד רמפאלה כדי לשמור על הזיכרון שלו בחיים", אמר חוסטו. "אני מגיע לכל משחק, שם את הדגל במקום שבו פיזרנו את האפר שלו, איפה שהוא נהג לעמוד, ומעודד את הקבוצה. הדם שלי תמיד יהיה שייך לסרו, אבל הלב שלי שייך עכשיו לרמפאלה".
