קשה לבוא בהאשמות לג'יימס הארדן, הכוכב של יוסטון שבמהלך הקיץ ביקש טרייד לקבוצה אחרת, איחר לאימונים בטענה שהוא מתאמן עם המאמן הפרטי שלו, וצולם במסיבת יום הולדת של ראפר מפורסם, וכשכבר הצטרף לרוקטס נראה במשחק האימון הראשון שלו כמו מישהו שהקפיד להתייצב כל בוקר בסניף של "דאנקן דונאטס". מאז שהארדן הגיע ליוסטון בטרייד מאוקלהומה ב-2012 היה ברור שזה מסע שהולך להיגמר או בירח או בהתפוצצות מפוארת.
ליגת ה-NBA חוזרת, פרויקט מיוחד
מבחינה אישית, הארדן הגיע לשיאים. הוא נבחר ל-MVP בליגה ב-2018, שלוש שנים היה מלך הסלים, כאשר באחרונה קלע 34.3 נקודות למשחק. הוא דחף את גולדן סטייט של סטף קרי וקווין דוראנט עד הקצה. אבל זה לא הספיק.
הכדורסל של הג'נרל מנג'ר דריל מורי והמאמן מייק דאנטוני היה טוב עד לנקודה מסוימת. בנקודה המסוימת הזו משחקים הגנה. ההגנה של הארדן גרועה כמעט כמו שההתקפה שלו טובה. אני מוסיף את המילה כמעט כי אני רוצה להחמיא להתקפה שלו. הרבה לא סובלים את הכדרור הלא נגמר שלו, אבל חייבים להודות: הוא מכונת התקפה חסינת הגנה. הוא נתן כמה תצוגות לפנתיאון.
אחרי שיוסטון שוב התפרקה בפלייאוף, הכל התפוצץ. דאנטוני הלך, מורי הלך, ווסטברוק הלך. במקומם הביאו מאמן חסר ניסיון, סטיבן סילאס, ושני אולסטארים, ג'ון וול ודמרקוס קאזינס. שניים שלא ראו פרקט שנתיים בגלל פציעות. הארדן הבין טוב מאוד לאן זה הולך. הוא בן 31, יש לו עוד שלוש שנים בחוזה שלו (שנה אחרונה אופציית שחקן) והרוקטס אמורים לשלם לו עוד 131 מיליון דולר. בנקודת הזמן הזו הארדן יודע ששעון החול שלו התהפך בפעם האחרונה. אם הוא לא עושה עכשיו משהו הוא גומר דמיאן לילארד.
כבר לא יהיה השחקן המרכזי
מעניין לראות לאילו קבוצות הארדן ביקש העברה. ברוקלין, פילדלפיה ומיאמי. לברוקלין ופילדלפיה יש קשר אישי: דאנטוני עוזר מאמן בראשונה, דריל מורי הוא הבוס של הקבוצה השנייה. אבל זהו פרט משני. הפרט היותר חשוב הוא שלכל הקבוצות הללו יש כוכב אלפא, לפחות אחד. זאת אומרת שהארדן הולך מידיעה להיות כינור שני. הארדן כבר היה במעמד הזה, בצד השני שלו: הוא עבר כאמור ליוסטון מאוקלהומה סיטי, שם שיחק לצד ווסטברוק ודוראנט. אבל צריך לזכור שהארדן לא עבר בגלל הרצון שלו להיות האופציה מספר 1. נהפוך הוא, להארדן הסיטואציה הזו הייתה מאוד נוחה, לאוקלהומה סיטי לא היה מספיק כסף כדי לשלם לו.
גם דוראנט עשה דרך דומה (אם כי לא כפה טרייד על קבוצתו) כשעבר לקבוצה מוכנה לאליפות כמו גולדן סטייט. לזכותו של דוראנט צריך לציין שאחרי שתי אליפויות וגמר, הוא מיצה את עצמו ברסיטל הדו ראשי עם סטף קרי, וברח לסיטואציה שבו הוא יוכל להוביל קבוצה לאליפות על שמו. להארדן זה כבר לא יקרה.
עשה שכונה
עכשיו, כשברור שהארדן לא יכול להישאר ביוסטון, כל הסרחון מתחיל לעלות. מתברר שכל המועדון רקד לחליל שלו. בערים אותן אהב נשארה הקבוצה עוד לילה נוסף. אם הייתה הפסקה ארוכה בין משחקים הוא היה עולה על מטוס ונוסע לבלות בווגאס. מתברר ששום לוח זמנים לא התחיל בשעה היעודה מפני שהארדן מעולם לא הגיע בזמן. ווסטברוק דרש בעצבים שהמאמנים יתחילו בתדרוך הווידאו אחרי שהארדן שוב איחר. אפשר להגיד הרבה דברים רעים על ווסטברוק, אבל הוא מקצוען.
מדיניות "עושים מה שג'יימס רוצה", הייתה המדיניות היחידה. עושים הכל כדי שיישאר מאושר. שיישאר. חוץ מזה, הרבה כסף וסיכוי לאליפות, יוסטון היא לא עיר למיליונרים שחורים. הארדן מיצה די מהר את קווין מקהייל כמאמן. הוא רצה את דווייט האוורד והתחרט, רצה את כריס פול והגיע למצב על המגרש שבו אם פול היה מוליך את הכדור מעבר לקו האמצע בהתקפה, הארדן היה מחרים את ההתקפה. פול הלך, והארדן איים שאם לא מביאים את ווסטברוק, הוא הולך הביתה. יוסטון משכנה את כל העתיד שלה בשביל להביא את ווסטברוק. גם זה לא הלך.
ועכשיו הארדן רוצה ללכת. השאיר קבוצה בהריסות. שלא יהיו טעויות: אולי המנהלים והמאמנים נתנו לו, אבל זה עליו. ג'יימס הארדן ויוסטון זה משהו שהולך להדהד בליגה עוד שנים ארוכות.
לברון "אשם"
אנחנו נמצאים בשיאו של עידן הכוח מצד שחקני ה-NBA. כמעט כל מה שקורה בליגה, בעיקר כסף ומראה הסגלים, תלוי בהם. מי שהביא את הכוח הנוכחי לשחקנים הוא כמובן לברון. ג'יימס היה השחקן הראשון שהעביר את ההחלטה לידי השחקנים לגבי איך ייראו הסגלים ובין מי ומי תהיה ההתמודדות על האליפות. בעידן של ג'יימס אין יותר ג'רי קראוסים שאומרים שהנהלות לוקחות אליפות.
ייאמר לזכותו של ג'יימס שמהרגע שהוא לקח את המושכות לידיים עם המעבר למיאמי, הוא תמיד היה שחקן האלפא, כשהחליט הפך להיות השחקן-מנהל הראשון בתולדות הליגה (לא באופן רשמי). הוא תמיד התייצב בזמן לאימונים, מיעט להסתכסך עם חברים לקבוצה (מי לא הסתכסך עם קיירי ארווינג?). הכל היה מקצועי. הוא רצה להיות המנהיג והבין מה המחיר שהוא צריך לשלם, איזו דוגמה צריך לתת כדי ששחקנים יילכו אחריך בעיניים עצומות, שאנתוני דייויס ישים את האגו שלו בצד ויבוא לשחק איתו.
ג'יימס הארדן הוא מניה בנפילה מסחררת. אף קבוצה לא תיגע בו יותר כשחקן המוביל שלה. ברור שהוא שחקן מעולה, אבל גם ברור שדפוס ההתנהגות שלו יכול להרוס מועדון. הארדן בחן כל פינה בגבולות הכוח שאליהם שחקן יחיד במשחק קבוצתי יכול להגיע. זו סיטואציה מחורבנת. זו הבעיה במודלים ניהוליים כמו של מורי ודאנטוני: האינדיבידואל תמיד נוהג לחשוב בהם שהוא הרבה יותר ממה שהוא באמת.
יוסטון עכשיו תיקח את הזמן שלה. היא צריכה לנסות למקסם את הארדן. אם הארדן יקלע 35 נקודות למשחק הוא יעזור ליוסטון לקבל עליו חבילה יפה, או שהוא ייראה כמו במשחק האימון הראשון והרוקטס יתקעו איתו ועם חוזה המיליונים שלו. הארדן נמצא כעת בצומת של חייו. הוא חייב לקחת פנייה. הדבר הכי גרוע בחיים, חוץ מלשמור על ג'יימס הארדן כשהוא אש, זה להיות תקוע בצומת.
פורסם לראשונה: 10:53, 21.12.20
