ג'מאל מארי, הגארד של דנבר, מקבל את הכדור מקו הרוחב. הוא מסתובב ועושה סקירת ראדר על המצב. איך ההגנה מסתדרת, ואיפה כל חבר לקבוצה ממוקם. הוא מקפיץ פעם אחת ודוהר קדימה. הכדור ומארי הם כמו זוג אוהבים מהתיכון. הוא לא מכדרר, הוא בודק שהכל בסדר עם הכדור ואז יוצא לדרך.
ניקולה יוקיץ' עולה מהפינה כדי לחסום למארי. פיק אנד רול קלאסי של גבוה ונמוך. ההגנה נכנסת לרמת דריכות עילאית. יוקיץ' חוסם מימין למארי, מארי מכדרר סביבו. עכשו יש שניה אחת שנמשכת דקה. טיק. יוקיץ' מסתובב מעבר לקו השלוש. טאק. שני שחקני ההגנה עושים אבן נייר ומספריים: מתחלפים? עושים דאבל טים על מארי? מנסים לעבור דרך החסימה? הם בוחרים באפשרות השניה. יוקיץ' נע לכיוון קו העונשין. למארי יש עכשיו שתי אפשרויות: הוא יכול למסור לסנטר שלו או שהוא יכול ליצר שתיים או שלוש נקודות בעצמו נגד שני שומרים.
עד הפלייאוף הזה מארי היה בוחר באפשרות האחרונה. ככה הוא סומך על עצמו, על הזריקה שלו, על הרומן שלו עם הכדור והרשת. מנעד הטווחים שלו גר בשכנות לסטף קארי ודמיאן ליליארד, הוא חודר מעולה, הוא קולע נהדר מחצי מרחק, הוא יודע למסור. הבעיה של מארי עד הפלייאוף הזה היתה בעיה חשבונאית. ברגע שהפיק אנד רול היה מסתיים, הוא היה עושה סריקה ואומר: אוקיי, ההוא בפינה יש שישים אחוז שהוא קולע את האסיסט שלי, ההוא משמאל חמישים אחוז. אני מול הדאבל טים זה ארבעים אחוז, אבל הארבעים אחוז שלי הם יותר גבוהים מהחמישים אחוז שלהם. על שלי אני סומך.
אם מחפשים נקודה אחת שתבהיר למה מארי הוא אחת מחמשת השחקנים הכי טובים בפלייאוף עד עכשיו, ולמה ההבדל בין המספרים שלו בעונה הרגילה לפלייאוף הוא הבדל היסטורי, אז הנקודה היא שהגארד למד לסמוך על החברים שלו לקבוצה, ולא חייב לנצח לבד.
מי שאחראי לכך יותר מכל הוא יוקיץ'. הג'וקר הבהיר למארי שכדורסל הוא לא החיים, שיש להם מזל לעשות את מה שהם עושים והם צריכים קודם כל להינות ורק אחר כך לחשוב על ניצחונות והפסדים. בראיונות אחרי המשחקים מארי מתפוצץ מצחוק מהתשובות של הסרבי. קוואי לנארד ופול ג'ורג' מתנפלים עכשיו על מארי, יש לו חלקיק שנייה להחליט והוא בוחר למסור ליוקיץ'. גם מארי יודע, יוקיץ' מול חיסרון מספרי בהגנה זה קל מדי.
המודל החדש
דנבר נאגטס, כמו מיאמי ובוסטון במזרח (וגם טורונטו לפני כן), הן המודל החדש לאליפות. אם העשור התחיל בקבוצות שקנו את האליפות שלהן על ידי בניית סגלי פאר, הרי שהוא מסתיים במודל אחר: בעלי קבוצות שנותנים את המפתחות למנכ"לים שעובדים ישירות עם המאמן, בונים תשתיות, זהות, ורוח לקבוצה ואז מתחילים בשיבוץ שחקנים שמתאימים לשיטה שהתוו.
בדרך כלל הקבוצות הללו בנויות על כוכב על אחד, שסביבו נבנית קבוצה של גניבות דראפט, שחקנים שאף אחד לא רצה, ושחקנים ותיקים עם ותק מספיק כדי להתאים את עצמם לשיטה כדי לנסות לזכות באליפות.
דנבר בחרה במספר הנכון ברולטה פעמיים. את הבחירה של יוקיץ' במקום ה-41 בדראפט עוד ילמדו יום אחד בבית ספר לעסקים לצד ההחלטה לבחור את מייקל ג'ורדן במקום השלישי (ולא בטוח מה יותר מופרך). מארי אמנם נבחר גבוה בדראפט. הוא היה הבטחה גדולה. הפוטנציאל שלו היה בשמיים. הרבה שחקנים בגובה ועם סט הכשרון שלו נשרפו בליגה. אבל לגארד בוערת אש האמביציה. הוא רוצה להראות לכל העולם שהוא צודק כשהוא חושב על עצמו שהוא הכי טוב בעולם במה שהוא עושה.
אחרי שתי סדרות אפיות שבהם דנבר חזרה מפיגור 3:1 נגד יוטה והקליפרס, מארי ודנבר מתחילים את גמר המערב. מולם יצייבו לברון ג'יימס והלייקרס. ג'יימס הוא הפנים של המודל הישן. לאיפה שהלך, אסף לעצמו שחקנים מהעשירייה הראשונה של הליגה. הדו קרב בין מארי ללברון, בין דנבר ללייקרס, הוא לא רק כדורסל, הוא מאבק בין הכדורסל שהיה למקום החדש שהכדורסל הולך אליו. שכירי החרב נגד העסק המשפחתי.
כבר לא פייק
רק לפני ארבע שנים, דנבר היתה מהקבוצות ששחקנים בשוק החופשי משתמשים בהן כדי לסחוט יותר כסף מהקבוצה שהם רצו ללכת אליה באמת. גם כשסיימה במקום השני במערב בשנה שעברה אף אחד לא לקח אותה ברצינות. "פייק", קראו להם ברחבי הליגה. אף אחד לא רצה להיות שם, ואף אחד לא האמין בהם, ואף אחד לא האמין שהם ייצאו מהקבר נגד יוטה ובטח שלא נגד הקליפרס ולנארד.
צ'ארלס ברקלי אמר במחצית המשחק החמישי שזה ייגמר בעשרים הפרש. שאקיל אוניל שהיה איתו באולפן הנהן. אבל בארקלי ואוניל הם דינוזאורים. שחקני אטארי. מאריי הוא פלייסטיישן. אם לברון ג'יימס מתכנן על אליפות רביעית הוא יצטרך לעבור דרך מאריי. הסיכויים שזה יקרה דומים לסיכויים של הגנה של שלוש על ארבע כשהכדור בידיים של יוקיץ' .
