1. איזה חתיך הוא, אלוהים! (אלוהים - הבנתם?)
2. כל הסדרה אני רק עסוקה בלכעוס על אמא שלי שזרקה את האייר ג'ורדן שלי משנת 1997. איזה וינטג' זה היה היום, יאללה (כן כן, כתבתי אמא. אבא בחיים לא היה זורק).
3. וכן, לא אכפת לי שהם היו מידה 34, הייתי נדחסת אליהן גם עכשיו, בדיוק כמו מייקל בגארדן עם הנעליים מ-85.
4. הסצנה של האליפות הראשונה ללא אבא, והבכי על הרצפה. בטיטאניק לא בכיתי ככה.
5. אפשר שוב להיות בת 11 וללכת לקניון איילון לראות ספייס ג'אם ולאכול מקדונלדס?
6. והפסקול. זריקת נוסטלגיה מטורפת. רק איך לא שמו את I Believe I can Fly?!
7. חשבתי שמראיינים גם את רואה החשבון של מייקל. ואז הבנתי שזה ג'ון סטוקטון.
8. ואיך לעזאזל הרעילו לו את הפיצה?!
9. לאורך כל הסדרה תהיתי מה יותר גדול אצלו - הכישרון או התחרותיות המטורפת. עדיין לא הצלחתי להחליט.
10. בסופו של דבר, הסדרה גרמה לי להיזכר בילדה הקטנה עם הפוסטר של מייקל מעל המיטה, והסל החורק על הדלת בחדר, שמכדררת שעות, ועוד לא יודעת שהיא תהיה בסוף כלכלנית בגובה 1.55 מטר.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
