לפני שבועיים מלאו 52 שנים, לא פחות, לקפיצתו המיתולוגית של האמריקאי בוב בימון למרחק של 8.90 מטר. עד היום התוצאה הזו מדורגת שנייה בהיסטוריה. גם שיא העולם, השייך לבן ארצו מייק פאוול (8.95 מטר), כבר נמצא במהלך שנתו ה-30. מה עם חמישה הסנטימטרים הנותרים, בסך-הכול, להגשמת החלום האנושי?
מדוע יש צורך בדורות של קופצים, ובעשרות רבות של שנים, לסגור את "הפינה" הזו? מדובר רק בחמישה סנטימטרים, גודל של מחצית כף יד לערך. האם יהיה עלינו להמתין לדורות הבאים למימוש החלום? ד"ר גלעד ויינגרטן, בעצמו אלוף ישראל בקפיצה למרחק בשנות ה-60, שמרגיש את הצד האנושי של הקופץ למרחק, סבור: "אני משוכנע שתוך חמש שנים יהיה מישהו שיעבור את מחסום תשעת המטרים. דרוש רק שיהיה קופץ שהכול מתחבר לו בקפיצה אחת כדי להשיג את המטרה". להתחבר היא מילה יפה, אבל יותר חשוב שכל הפרטים, ויש רבים כאלו, יסונכרנו באותו רגע קריטי הנמשך הרבה פחות מדקה אחת.
יש יורש?
קפיצה למרחק היא מקצוע שבו בן האנוש יכול בקפיצה מושלמת להוסיף עשרות סנטימטרים לשיאו בקפיצה אחת. לא מדובר רק בשיא של בימון, שנקבע בנסיבות שיש עליהן חילוקי דעות (וסליחה למי שחושב כי אולימפיאדה היא מוצר מושלם). יש הרבה מקרים כאלה. קחו למשל את אלוף העולם הנוכחי, טאג'יי גייל מג'מייקה (24), אולי האלוף האלמוני ביותר מאותה תחרות בדוחא 2019. גייל הוסיף לשיאו 35(!) סנטימטרים, מ-8.35 ל-8.69 מטר, וקבע את התוצאה העשירית בטיבה בהיסטוריה. וזו לא פעם ראשונה שהדבר קורה לו: לפני שנתיים, באליפות חבר העמים, הוא המריא מ-7.54 ל-8.24 מטר, כלומר לא פחות מ-70 ס"מ בתחרות אחת.
לו ידענו עליו יותר ייתכן שהיינו מניחים כי אלוף העולם הג'מייקני הראשון בקפיצה למרחק הוא אחד המועמדים העיקריים לפרוץ את תקרת הזכוכית. הבעיה היא שאנחנו מצוידים במידע מועט עליו יחסית. העובדה היותר חשובה שגילינו היא שגייל המתולתל מתאמן אצל סטפו פרנסיס, מאמן ספרינטרים נודע שבין האתלטים שלו נמצאות האלופות האולימפיות שלי-אן פרייז'ר ואיילין תומפסון. לפי הסבירות, פרנסיס עובד איתן בין היתר על מהירות שהיא אחד המוטיבים הקובעים בהצלחה של קפיצה.
קופץ אחר שבגיל 20 הכריזו עליו כדבר הגדול הבא הוא חואן מיגל אצ'בריה הקובני. לפני שנתיים אצ'בריה ריחף בשטוקהולם ל-8.83 מטר, רק עם חריגה מזערית ברוח המותרת ושיאו האישי כמובן נפסל. הרוח הייתה 2.1 מטר לשנייה, עשירית יותר מהמותר. תופעה כזו היא חוסר מזל משווע, עם 2.0 מטר לשנייה הוא היה יכול לסיים עם תוצאה סנסציונית בפני עצמה - 8.80 מטר, תוצאה דמיונית שלא נראתה מאז 1995. כלומר, 23 שנה. מאז, מסיבות שונות, כולל פציעה, וגם משום שלא הצליח להסתנכרן בקפיצה אחת, נסוג מעט ובדוחא הסתפק בארד עם 8.34 מטר. נסיגה, אבל הוא בן 22 בלבד ועתידו כולו לפניו.
מה זה להסתנכרן בעניין של קפיצה למרחק? ד"ר ויינגרטן שמדרך הטבע קפיצה זו מהווה את המקצוע האהוד עליו אישית, מסיבות מובנות, מסביר את שלושת האלמנטים הדרושים לקפיצה מנצחת: "הרצה, מידת הזמן לשהייה על הקרש וניתור אופטימלי בין 25 ל-45 מעלות". כלומר, גם אם השגת בקפיצה שניים מתוך שלושת האלמנטים, זה לא מספיק. דרוש חיבור של כל השלושה.
ריצה מהירה היא דבר חשוב. קרל לואיס, בלי ספק גדול הקופצים בהיסטוריה לקפיצה למרחק עם ארבע מדליות זהב אולימפיות ושיא של 8.87 מטר, היה המהיר מכולם. זמן השיא שלו ב-100 מטר הוא 9.86 שניות, שבזמנו היווה שיא עולם. אז מה הבעיה? לפי ויינגרטן המצוי בפרטים הטכניים, מהירות מסחררת מדי מקטינה לרוב את זמן השהייה הקריטי על הקרש. זמן השהייה המקובל על הקרש הוא שנייה אחת. למהירים כמו לואיס או בזמננו טאג'יי גייל, הזמן יורד ל-0.8 שניות, דבר שמקשה להתרומם בזווית האופטימלית המאפשרת ניתור לכיוון הגובה הרצוי. לא פעם זה גורם לקפיצות שטוחות שמקצרות את התוצאה.
"כשלואיס היה בן 34 באולימפיאדת אטלנטה 1996 ומעבר לשיא, הוא רץ לאט יותר וכתוצאה מכך השיג שנייה מלאה על הקרש", חוזר ויינגרטן לגדול מכולם, "ומכאן קבע תוצאה טובה לכושר שבו נמצא אז, 8.50 מטר, שהספיקה למדליית הזהב הרביעית שלו". ההערכה היא כי במדיה ולואיס התחרה בזמננו, עם אמצעים טכנולוגיים מגוונים יותר, הוא היה עובר את גבול תשעת המטרים.
צריך לזכור כי רוב שיאי העולם לגברים ונשים בקפיצה לרוחק, משולשת וגובה - הושגו במאה הקודמת. רק שיאי הקפיצה במוט של ילנה איסנבייבה הרוסייה וארמנדו דופלנטיס השבדי נקבעו במילניום הנוכחי. כך שהבעיה במקצועות הקפיצה אינה בלעדית רק לקפיצה לרוחק. לפי גל לוי, מנכ"ל איגוד האתלטיקה, חברות הביגוד לא מציעות לקופצים ציוד מיוחד המשפיע על התוצאות, כמו למשל נעלי הקרבון בריצות הארוכות.
תוצאה עם כוכבית
כאן אנו מגיעים לקפיצת הפלא של בוב בימון באולימפיאדת מקסיקו 1968. פלא עם סממנים של כוכבית. אין כמו ויינגרטן, שלמד באותו זמן במכללת מינסוטה להשלמת דוקטורט (בהמשך הפך למנכ"ל מכון וינגייט), כדי לספר על כך: "היה לי פרטנר באוניברסיטה שלמד איתי ובמקביל אימן את אחד האתלטים. הוא נסע איתו למבחנים האמריקאים שהתקיימו אז סמוך לאגם טאהו, בין קליפורניה לנבאדה. כשחזר, סיפר על קופץ לרוחק שניתר ל-8.34 מטר, אז סנטימטר משיא העולם של רלף בוסטון".
ומה ידוע על התחרות במקסיקו?
"כהיא נערכה בגובה 2250 מטר מעל פני הים. בימון פסל בשתי הקפיצות הראשונות משום שההרצה לא הסתדרה לו. בוסטון בעצמו, שהיה היריב הכי קשוח, ייעץ לו להרצה נכונה יותר והוא ניצל את הניסיון השלישי ועלה לגמר".
מה היה בגמר?
"לא הייתי שם מן הסתם, אבל ברור שבימון סיפק קפיצה ענקית. ה-8.90 הבלתי נשכח. שיפור אסטרונומי של 55(!) סנטימטר לשיא העולם הקודם שהוחזק בידי בוסטון. רק מה, מהירות הרוח שנמדדה הייתה אופטימלית, 2.0 מטר לשנייה. היה לו גם יתרון אדיר נוסף - תחרות ב-2,500 מטר מעל פני הים. התברר שגם בקפיצות אחרות נמדדה רוח של 2.0 מטר לשנייה, למרות שלפי אנשים שהיו שם הייתה רוח טייפון".
מה קרה מאז?
"אחרי שגם פייטרו מניאה האיטלקי שבר את שיא העולם ב-200 מטר, 19.72 שניות, החליטו בהתאחדות האתלטיקה הבינלאומית שלא יאשרו עוד שיאים בגובה של יותר מ-1,000 מטר מעל פני הים. מאשרים אותם בהגדרה של 'התוצאה הטובה ביותר' אבל לא כשיא עולם".
כך או כך, התוצאה ההיא שהושגה ב-1968 עדיין מככבת, בלי כוכבית, כאחד משיאי האתלטיקה לדורותיו.
