בילי ג'ואל, אחד מגדולי המוזיקאים אי פעם, אמר בעבר משפט משנה חיים: "אם אתה לא עושה משהו שאתה אוהב, אתה מבזבז את זמנך". אם כך, כשאנחנו עושים משהו שאנחנו אוהבים, זה זמן מנוצל היטב. שחקניות הכדורגל בישראל משקיעות ומוותרות על הרבה דברים, רק בשביל לשחק במשחק האהוב והפופולרי בעולם. לכן, כשאיל ברקוביץ' אמר שזה לא מעניין אף אחד, הכעס שהיה בבטן אצל כל כדורגלנית יצא החוצה. כנראה שכמו הרבה אחרים, קשה לחלוק את הצעצוע הכי מהנה בגן עם ילדים אחרים.
היום, המצב בכדורגל הנשים עוד משופר יחסית. אם נלך לגן הילדים או לבית הספר כנראה שנראה איזה ילדה שמשחקת עם הבנים בכדור ובכל זאת, התגובות ימשיכו להיות מעוררות מחלוקת - חלק יהיו חיוביות, קשורות יותר לעולם החדש שנבנה ואולי חלק מההורים אף ישלחו את הילדה המאוהבת בכדור לחוג. מהצד השני, יהיו האנשים שיחשבו שזה גברי מדי, לא מתאים לילדה ועדיף שתשחק במשחק יותר "נשי" כמו טניס, או אפילו כדורסל שהתחיל לקבל יחס היובי בשנים האחרונות. יש הורים שבכלל לא יצליחו להביע דעה, בגלל שבתם מסתירה מהם את מה שעושה אותה מאושרת, או במקרים רעים יותר, כואבת בגלל היחס של הילדים האחרים.
השחקניות לא נלחמות על הדשא? הן צריכות להיאבק רק בשביל להגיע אליו. סיפורים על ילדי פלא בכדורגל שצריכים לוותר על הילדות שלהם רק בשביל להגיע לאימון הם הרבה יותר שכיחים אצל ילדות, שבשל חוסר במסגרות, חלק ילכן להתאמן ולשחק במועדון עם בנים עד שיהיו בנות 12, ואז הן חייבות לקחת את הנעליים מחדר ההלבשה למקום אחר. לרוב זה יהיה במגרש רחוק מהבית, באופן קבוע אלו יהיו משחקים בימי לימודים כשילדות בנות 12 חוזרות הביתה בשעה מאוחרת. ואם כבר אימונים, זה יהיה על חתיכה קטנה של דשא ומינון של שני אימונים בשבוע, בזמן שבאקדמיית הבנים מתאמנים בגיל הזה לפחות 3 פעמים.
בזכות החלומות שרק לפעמים מונעים את השחיקה או הפרישה, הכדורגלנית שהופכת לבוגרת צריכה לשחק בתנאים אחרים לגמרי: במקום לבוא ליום שלם במועדון, כל השחקניות עובדות בעבודה נוספת, לרוב במשרה מלאה, כשהספורטאית צריכה לשמור גם על כושר, תזונה ומוכנות מנטליות, בדרך כלל ללא סיוע מקצועי. למשחקי הליגה הן מגיעות ל-90 דקות לאחר יום מתיש. למרות הכל, הן עושות את זה מכל הלב, כשהן צריכות להתמודד עם משמרות בעבודה, ולפעמים להשאיר את הילדים הקטנים והמתגעגעים בבית (שלא יכולים להגיע למשחק ב-9 בערב או לבוא עם אמא לאימונים).
האם זה באמת לא מעניין אף אחד? בקיץ, עם המיתוג הנכון בארץ הקודש, הגיעו כמעט 10,000 איש למשחק בין נבחרת הנשים של ישראל לצ'לסי, כשרבים נאלצו להישאר מחוץ לאצטדיון המושבה. כתוצאה מכך, משחקים במוקדמות היורו נחשפו גם הם לקהל הרחב יותר, כשבאצטדיון ר"ג המספר נשק ל-2,000 צופים, בנוסף לאלפים שצפו בטלוויזיה. זה ממש לא כמו מכבי חיפה מול מכבי ת"א, אבל בהחלט יש להן יותר צופים מאשר במשחק של הפועל רעננה, כשיש עוד איזשהו סיקור מינימלי מהתקשורת, אולי תמורה קטנה על כל העבודה הקשה שהספורטאיות צריכות לעשות בנוסף בבית.
במקומות אחרים, כשיש חלוקה "שוויונית" רק באמצעי התקשורת, גם הקהל בוומבלי מגיע לתפוסה מלאה. באירופה פותחים יותר אקדמיות שמשלבות בנים ובנות עד גיל 12, כיוון ששתי קבוצות הילדים מרוויחות מכך לטווח הארוך, אם זה מהבגרות של הילדות, האגרסיביות של הבנים או קצב הלמידה והשירה המשותפת של הקבוצה המעורבת. רואי החזון והאמיצים הם אלה שבונים את העולם של מחר. לפני 100 שנה נשים לא יכלו להצביע או ללמוד רפואה, אבל איזה יופי יכול לקרות גם בענף הכדורגל, לאחר שהאנשים בעולם החדש ילמדו לחלוק ולקבל את הענף גם מהזווית האחרת. עכשיו אנחנו רואים שזו רק ההתחלה.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
