בזמן ששיטת "הבועה" נתנה בחודשים האחרונים קצת אוויר לספורט האמריקאי, יש מועדונים שלא זכו ליהנות ממנה. קבוצות הכדורגל של דאלאס ושל נאשוויל מה-MLS נאלצו להתבונן מהצד כיצד הליגה חוזרת לפעילות. שתיהן הוכו בקורונה, כששאר הקבוצות התרכזו בדיסני וורלד - לא רחוק מהיכן שחודשה גם ליגת ה-NBA - לטורניר מיוחד שקיבל את השם "ה-MLS חוזרת", בו זכתה פורטלנד אחרי ניצחון 1:2 בגמר על אורלנדו "הביתית".
במקרה של FC דאלאס, לא פחות מעשרה שחקנים התגלו כחולים בתחילת חודש יולי, רגע לפני המשחק הראשון של הקבוצה בטורניר. הקבוצה כולה הושבתה ונגזר עליה בידוד מאסיבי של הסגל ואנשי הצוות, תחילה באורלנדו ולאחר מכן בעירם. באותם ימים, הכריז נשיא המועדון דן האנט: "אני משער שעד שיהיה חיסון, נראה הרבה התחלות ועצירות בכל מיני ענפי ספורט בתקופה הזאת. זאת המציאות החדשה ששנת 2020 הביאה איתה".
הימים חלפו ובארה"ב, כמו בעוד כמה מקומות על הגלובוס, אנרגיות המגפה התערבבו באנרגיות לא פחות משמעותיות - של מחאה. בשבוע שעבר נפגשו דאלאס ונאשוויל למשחק הראשון שלהן מאז הופסקו המשחקים ב-12 במרץ - אחרי יותר מחמישה חודשים ללא פעילות. מדובר במשחק ידידות שהתקיים כהכנה לקראת מפגש רשמי בין השתיים במסגרת תחילת הליגות האזוריות.
כל הדברים שנאמרו עד כה, הם רק הרקע לדרמה גדולה שהתחוללה עוד לפני שריקת הפתיחה למשחק, וחלק לא פחות משמעותי ברקע הזה הוא העובדה שהרשויות בדאלאס התירו כניסת קהל לאצטדיון, תחת הגבלות מסוימות. לאצטדיון טויוטה בפריסקו, דאלאס, הורשו להיכנס עד 5,000 איש. בפועל הגיעו פחות – אבל מספיק כדי לעשות הרבה מאוד רעש. ולא, לא מדובר בקריאות עידוד לקבוצה שלהם, גם לא בקריאות גנאי לשחקני היריבה.
ברוח הימים, נדרשו השחקנים להחליט כיצד להתייחס לנושא ההמנון הלאומי. בהמשך, התברר שהשחקנים של דאלאס, הקבוצה הביתית, ביקשו שההמנון כלל לא יושמע מפני שהם סברו ש"אלו לא ימים שמתאימים להשמעתו". הבקשה נדחתה ובעקבות זאת התקבלה ההחלטה, שבה עודכנו מראש ראשי שתי הקבוצות וכן ראשי הליגה שאף נתנו את אישורם: כל שחקני שתי הקבוצות יכרעו ברך יחד אלו לצד אלו בעת השמעת ההמנון. גם שופטי המשחק החליטו לנהוג באותו האופן, במה שהפך בחודשים האחרונים לאקט שאינו נתפס עוד כרדיקלי במיוחד.
ב-NBA למשל, כאשר החליט מאמן סן אנטוניו גרג פופוביץ' לעמוד בעת ההמנון, הוא זה שהתבקש על ידי עיתונאים לספק הסברים. פופ, אחד הקולות הבולטים למען שוויון זכויות ונגד הנשיא דונלד טראמפ, אמר שהוא מעדיף לשמור את הסיבה לעצמו אבל הוסיף ש"כל אחד צריך לעשות מה שהוא מרגיש". אבל במקרה של כורעי הברך מה-MLS, קשה היה לצפות את תגובת הקהל הביתי ובטח שלא את עוצמת ותהודת התגובה הזו.
בוז, עם יד על הלב
תמונה אייקונית מהאירוע מראה ללא מילים את הדיסוננס - השחקנים כורעים ברך מול היציעים, שבהם האוהדים עומדים, חלקם עם ידיים לצידי הגוף וחלקם כשיד אחת מונחת על ליבם - אבל דבר אחד בטוח: כמעט ואי אפשר למצוא בפריים מהיציע אדם שאינו עומד בעת ההמנון. אלא שהתמונה הזו מספרת רק חלק מהסיפור, כי האקט של השחקנים, שנועד לבטא סולידריות עם המאבק של תנועת Black Lives Matter, למחות נגד האלימות המשטרתית ולקרוא לשוויון זכויות, זכה גם לקריאות בוז צורמות מהיציעים. לאחר מכן נודע כי חלק מהשחקנים אף ספגו איומים על חייהם.
מגנה האפרו-אמריקאי של דאלאס, רג'י קאנון, התבקש להתייחס לאירוע במסיבת העיתונאים עם סיום המשחק, בו הפסידה קבוצתו 1:0. גם מבעד למסכה בצבעי הקבוצה שכיסתה את פניו, אי אפשר היה לפספס עד כמה הוא נסער, בזמן שסיפק את אחד המונולוגים הנוקבים של ספורטאי אמריקאי בתקופה הבוערת הזו. קבלו אותו כלשונו:
"לקרוא בוז לאנשים שנוקטים עמדה, כשיש מיליונים שתומכים בעמדה הזו? ניהלנו על זה דיונים עם כל הקבוצות האחרות ועם הנהלת הליגה. ואז, אוהדים שלנו, באצטדיון הביתי שלנו, קוראים לנו בוז? זה מביך, איזה ביזיון. זה מרתיח אותי. כל אנשי נאשוויל שדיברנו איתם היו בעניין, כל אנשי הליגה היו בעניין. ביקשנו שלא יהיה המנון, אבל התעלמו מהבקשה שלנו. התכוונו לכרוע ברך בכל מקרה, בין אם יהיה המנון ובין אם לא. על המגרש כקבוצה, אנחנו מנסים לתת את כל מה שיש לנו. חצי השנה האחרונה הייתה גיהינום עבורנו, פשוט גיהינום.
"היינו צריכים לשבת בבית, חולים בקורונה, ולראות אחרים משחקים כדורגל. הדבר הראשון שריאן הולינגשיד (חבר לבן לקבוצה) אמר לי אחרי שקמנו היה 'אני מצטער על ההתנהגות של האוהדים'. מישהו צעק 'USA', והם בכלל לא מבינים מה המשמעות של כריעת הברך, הם לא מבינים את הסיבה. והם עוד מסתכלים עלינו כאילו שאנחנו אלו שנוהגים בבורות. העניין הוא שאני ידעתי שזה יקרה. כשהחלטנו על כריעת הברך ידעתי שנקבל התנגדות על נקיטת עמדה מאוחדת בנוגע למה שקורה במדינה הזאת. זו בעיה. אני אוהב את האוהדים שלנו, אני אוהב את המועדון הזה, הייתי רוצה שהם יתמכו בנו כמו שהליגה והקולגות שלנו תומכים בנו".
המונולוג של רג'י קאנון
לאחר הדברים האלו, קאנון עצמו ספג נאצות קשות ברחבי הרשת, כולל איומים על חייו.
כעובר יומיים הגיב לדברים הקומישנר של הליגה דון גארבר, והעניק גיבוי מלא לשחקנים. "השחקנים משתי הקבוצות ושופטי המשחק בחרו לכרוע ברך. כמו שהצהרנו פעמים רבות ובאופן עקבי לאורך השנים, ה-MLS תומכת בשחקנים ואנשי צוות שמוחים בצורה שקטה למען שוויון וצדק חברתי. חלק מהדברים שנאמרו ברשתות החברתיות לאחר המשחק היו מחרידים. חשוב לנו להבהיר שלא נסבול אלימות או איומים על שחקנים או קבוצות שמחו על ידי כריעת ברך בעת ההמנון".
לא לגמרי ברור מה משמעות האמירה הזו מבחינה מעשית, ומה בכוונתה או ביכולתה של הליגה לעשות. זאת, מלבד כמובן המשמעות ההצהרתית והעובדה שיש כאן הכשר ממסדי שניתן לפעולת המחאה של בודדים. מצד אחד מדובר בצעד סולידרי מעודד, אך מצד שני יש שיאמרו שמחאה שמקבלת את אישור הממסד מאבדת מעוקצה וזהו תחילת הסוף שלה.
הצהרת הקומישנר דן גארבר
ובכל זאת, הדברים הללו לא מתחוללים בתוך חלל ריק. כבר לפני כמה שבועות, האיש שעומד מעל כל המוסדות בארה"ב, הנשיא טראמפ, כבר ביקר בחריפות את שחקני ה-MLS שבחרו למחות באותה הצורה בטורניר המיוחד של חזרת הליגה. המאבק הזה חי, אמריקה עוד מחפשת את דרכה בתוכו וכנראה תעשה זאת למשך שנים רבות נוספות, גם אחרי שהקורונה כבר לא תהיה בסביבה. העימות בין האוהדים לשחקני הקבוצה שלהם הוא רק עוד פרק אחד מתוכו.
הציוץ של טראמפ נגד כורעי הברך
