"פול, זה רק משחק"
זה מה שבת הזוג של כוכב "אהבה על הדשא" (או "קדחת המגרש", תלוי מה העדפתם) אומרת לו במהלך ויכוח, ומעוררת את המונולוג הבא: "אל תגידי את זה! בבקשה! זה הדבר הכי גרוע ומטופש שמישהו יכול לומר! די ברור שזה לא 'רק משחק', אם זה היה ככה את חושבת שהיה אכפת לי עד כדי כך? 18 שנה! שמונה עשרה שנה! את יודעת מה רצית לפני 18 שנה? או עשר? או חמש? אני בספק שרצית משהו במשך זמן כל כך ממושך. ואם כן, והיית מבלה שלושה חודשים במחשבה על כך שזה סוף-סוף עומד לקרות, סוף-סוף, ובדיוק כשאת נוגעת בזה הוא נלקח ממך... לא חשוב מה זה, מכונית, עבודה, אוסקר, תינוק... אולי אז היית מבינה איך הרגשתי הערב".
פול, אוהד ארסנל, מדבר אחרי הפסד הרסני שמאיים לגזול מקבוצתו האהובה את האליפות שכבר הייתה בהישג יד. הוא חיכה 18 שנה, שמונה עשרה שנה. ניק הורנבי יצר ב-1992 ספר שכבר מוגדר כ"קלאסיקה מודרנית", אבל כרגיל, המציאות עולה על כל דמיון. זה באמת מוטיב חוזר בהיסטוריה של התותחנים – בין האליפויות של 1953, 1971 ו-1989 עברו שתי בצורות של 18 שנה, אבל כשהספר יצא ארסנל כבר הייתה קבוצה אחרת לגמרי, אימתנית, יצירתית, מלהיבה ומצליחה. היה קשה לדמיין שתעבור רצף גרוע יותר מזה שחווה פול.
("18 שנה!": מתוך הסרט "אהבה על הדשא")
אבל האליפות האחרונה של ארסנל הגיעה בעונת 2003/04. עברנו את רף ה-18, ואנחנו בעונה ה-19 מאז. מעולם אוהדי ארסנל לא המתינו זמן רב כל כך בין אליפות לאליפות, או בין אליפות לחוסר ודאות. מה שכן, יש סיכוי טוב שהם לא יגיעו ל-20.
ארסנל היא לא קוריוז של פתיחת עונה. הנתונים מדהימים: 14 ניצחונות מ-16 מחזורים (יש לה עוד משחק להשלים), הפסד בודד, ההתקפה השנייה בטיבה בליגה עם 40 שערים (והיא עוד מאוזנת, בניגוד לארלינג הולאנד סיטי). בעשרת המחזורים האחרונים יש לה תשעה ניצחונות ותיקו, ואחרי חודש וחצי של פגרת מונדיאל היא חזרה בכושר אפילו טוב יותר, עם שלישייה מול ווסטהאם ורביעייה נגד ברייטון. והיא ניצבת שבע נקודות מעל האלופה סיטי שרודפת אחריה. אלו מספרים של אלופה שבדרך.
בשנה שעברה נראו פה ושם סימנים חיוביים, אבל זה שוב נגמר באכזבה, בלי כרטיס לליגת האלופות. בשש העונות הקודמות מועדון הפאר נשאר מחוץ לרביעייה הראשונה, ובעונה האחרונה הקבוצה בכלל לא שיחקה באירופה. זו הסיבה שאיש לא ציפה לכך שקו העלייה יהיה כל כך קיצוני, שארסנל תהפוך מהרגע להרגע מקבוצת מקום חמישי לפייבוריטית לאליפות.
מעדנים מהמטבח הברזילאי
ישנם דברים רבים שקורים לאורך זמן ממושך, קטנים וגדולים, המובילים לשינוי כזה. מהמועדון שלא ידע להתאים את עצמו לעידן חדש בפרמייר-ליג ונשאר מקובע ומאובן עד שהפך לבלתי רלוונטי במאבקי הצמרת, לכזה שנחשב למביא בשורה חדשה לליגה האיכותית ביותר בעולם. אבל הנה אחד קטן וחשוב: ארבעה ברזילאים משחקים בארסנל, בני 19 עד 25 – הבלם גבריאל מגלאייש ושחקני ההתקפה גבריאל ז'סוס, גבריאל מרטינלי ומרקיניוס (לא להתבלבל עם בלם פ.ס.ז'). באחת מארוחות הצהריים המשותפות במועדון כל אנשי הצוות לבשו צהוב וירוק, ולשולחן הוגשו מעדנים מהמטבח הברזילאי. אדו, קשר העבר של ארסנל וכיום המנהל המקצועי, ידע מה המשמעות של מחווה מהסוג הזה.
לא צוברים נקודות עם מהלכים כאלה, אבל הסיפור הזה מעיד על קו המחשבה השונה בארסנל. יותר ממועדונים רבים אחרים, התותחנים מבינים את השינוי שעבר הענף, החשיבות של שילוב אינטליגנציה רגשית בניהול והצורך של שחקנים ביותר רכות והבנה, לעומת משטרי האימה של המאמנים הוותיקים ששימשו לא פעם כרס"רים. אלו צעירים מדור אחר שמקבלים את המוטיבציה שלהם בצורה שונה.
קשר העבר הספרדי מיקל ארטטה נחשב למאמן מבריק, תלמיד של פפ גווארדיולה תחתיו עבד כעוזר במנצ'סטר סיטי במשך מספר שנים, אבל המנג'ר הגדול בתולדות ארסנל, ארסן ונגר, מייחס חשיבות גדולה יותר לעובדה שהמנג'ר הנוכחי שיחק בקבוצה. "מיקל מודע מאוד לערכים של המועדון אותם למד כאן, שילוב בין מסורת לחשיבה חדשנית", אמר ונגר לאחרונה. "הוא היה הקפטן אצלי, ורצה להחזיר לארסנל את הערכים הללו. אחרי שעושים את זה, צריך ליצור אמונה ותחושת שייכות, שהשחקן ירגיש שהוא חלק ממשהו מיוחד, משהו גדול ממנו שהוא ירצה לעבוד למענו. וארטטה דאג יפה להיבטים האלה". ארטטה גם נעזר בוונגר בצורה מיוחדת לשם כך. המנג'ר תלה במתחם האימונים ציטוטים מעוררי השראה של הצרפתי כדי לדחוף יותר את השחקנים שלו. המסרים המעצימים מחלחלים עמוק.
החצי השני של ארטטה הוא אדו אותו הזכרנו. הימים בהם אוהדי ארסנל מחו נגד ההנהלה על חוסר ההשקעה חלפו מזמן, אבל יש גם צורך בהכוונה להשקעה הזו. לוונגר היה כוח עצום, והוא תמיד העדיף לפתח כישרונות צעירים יותר מאשר לרכוש סופרסטארים, אבל העונות האחרונות שלו התאפיינו בבזבוז מפוספס. רוב השחקנים שעלו עשרות מיליונים נכשלו. ההנהלה בראשות הבעלים האמריקאי המושמץ סטן קרונקי שינתה כיוון בקיץ 2019 ואדו הפך למנהל המקצועי הראשון אי פעם בארסנל, אבל הצעד הגדול הראשון שלו היה קטסטרופלי – 80 מיליון אירו עבור ניקולה פפה, השחקן היקר ביותר בתולדות המועדון. פפה הוא הדוגמה המילונית לפלופ, אבל אולי זה מה שהיה דרוש כדי להעיר את אדו.
מודריק על הכוונת
יחד עם ארטטה, בארסנל נבנתה בשלוש השנים האחרונות מערכת שחקנים בריאה שמחולקת לרכש חכם, העצמה של השמות הקיימים וקרדיט גדול לשחקני הנוער שבמשך זמן רב כמעט לא קיבלו סיכוי בבוגרים. בחלק הראשון: שלושת הגבריאלים הברזילאים הם הברקה, והם לא לבד. אלו לא היו בהכרח השחקנים הנוצצים בעולם כשהגיעו, אבל כאלו שלקחו את ארסנל קדימה. מרטין אודגור למשל היה על תקן "הלך הילד, הלך הפלא", אבל ארטטה הפך אותו לקפטן והנורווגי משחק כדורגל מטורף. בחלק השני: לא נראה היה שלגרניט ג'אקה ולוויליאם סאליבה כבר יש סיכוי להציל את מעמדם בארסנל, אבל הצוות המקצועי זיהה את ההתאמה לשיטת המשחק והם עוברים את העונה הטובה בקריירה שלהם.
ומה עם החלק השלישי? כמו ארטטה כמנג'ר, גם שחקני האקדמיה של ארסנל מכירים היטב את המועדון ועולים עם גאווה מקומית גדולה: בוקאיו סאקה האדיר, אמיל סמית'-רואו שהצטיין בשנה שעברה (העונה מתמודד עם פציעות), אדי אנקטייה. האוהדים משתגעים על זה, אחרי יותר מדי שנים בהן שחקנים מבחוץ לא נתנו צ'אנס ליוצאי האקדמיה להתקדם.
ועכשיו אנחנו בינואר. ארסנל חתכה את ההפסדים מתקופת הקורונה ונמצאת במצב מצוין, גם בזכות אדו שניקה את הסגל מכמה חוזים כבדים, כך שקרונקי מוכן לממן לארטטה חיזוק. מי שאמור להצטרף תמורת 75 מיליון אירו הוא הקשר המעולה מיכאילו מודריק משחטאר דונייצק. קבוצות גדולות רבות שמו עליו עין, אבל פתאום ארסנל היא שוב יעד קורץ לשמות מבטיחים.
ארסנל תשלים הערב כמעט חצי עונה (יש לה עוד משחק להשלים) כשתארח את הפתעת השנה ניוקאסל, הקבוצה עם ההגנה הטובה בליגה. זה מסוג המשחקים שהאוהדים התרגלו לצאת מהם עצבניים בעשור האחרון, בעצם 19 שנה, ועכשיו הם מאמינים יותר מתמיד שילכו לטובת התותחנים. ארסנל חזרה לדרך של ארסנל, ומסתבר שגם עמוק לתוך המאה ב-21, קשה להתמודד עם הפילוסופיה הזו.
