שמו של אימה יודוקה הסתובב במשרדי קבוצות ה־NBA לפחות חמש שנים. הקונצנזוס היה שהוא מאמן מצוין, לגמרי ברמת מאמן ראשי, ושהוא רק צריך לקבל צ'אנס. כולם הסכימו, אבל אף אחד לא נתן לו את הצ'אנס הזה עד תחילת העונה שהסתיימה ממש עכשיו, עונת הרוקי של יודוקה, שבה הוא לקח את בוסטון סלטיקס לגמר ה־NBA.
"זריקה מבחוץ" - המדור של ציפי שמילוביץ
לא במקרה קיבל יודוקה סוף־סוף את ההזדמנות. זה חלק משינוי שמתרחש עכשיו ב־NBA במהירות המתבקשת ממשהו שהיה צריך לקרות מזמן. רק לפני שנתיים היו שבעה מאמנים שחורים בליגה, ש־73 אחוז מהשחקנים בה שחורים. לא היה לזה שום הסבר שאפשר לחיות איתו. כמעט בכל פעם שהתפנתה משרה הזוכה בה היה מאמן לבן, למרות שאם כבר מחפשים יתרונות אמיתיים, אז מאמנים שחורים יכולים להתחבר תרבותית בקלות רבה יותר לליגה שמרביתה שחורה. והם בוודאי יודעים כדורסל לא פחות טוב.
ההסבר היה פשוט: גזענות ממסדית. זה לא אומר שראשי הליגה או הקבוצות גזענים, חלילה. אנשים לא חייבים להיות גזענים כדי לפעול בממסד כזה שקיים הרבה מאוד שנים. לכן קוראים לזה ממסד. לכן קשה לשנות אותו. ולכן כדי שכן אפשר יהיה לשנות אותו, מי שמרוויחים מהעיוות הממסדי צריכים להודות בכך, קודם כל בפני עצמם. זה בדיוק מה שקרה ב־NBA.
בפברואר 2019 נפגשו ראשי הליגה, כולל הקומישנר אדם סילבר, עם ריק קרלייל, ראש ארגון מאמני ה־NBA, כדי לדון בדרכים שיבטיחו כי גם מאמנים שחורים יקבלו הזדמנות שווה. אפילו לא אפליה מתקנת, רק הזדמנות שווה להציג את עצמם. מהפגישה הזו נולדה יוזמה בשם NBA Coaches Equality Initiative, שבמסגרתה הובילו מאמני הליגה - בעיקר מאמנים לבנים שידעו כי הם עשויים להפסיד מקומות עבודה - מאמץ ממסדי מכוון לתקן את המצב.
זה כלל בניית מסד נתונים נרחב על מאמנים שחורים, שלפעמים הדבר היחיד שהגביל אותם היה שפשוט לא ידעו עליהם מספיק, ודרכים לקיצור דרכם כדי לזכות בראיונות עבודה. שנתיים אחרי, חצי ממאמני הליגה הם שחורים, שלא רק מוכיחים את מה שהיה ברור תמיד - הם מאמנים מצוינים - הם גם מביאים רעננות ופרספקטיבה חדשה, והם חלק גדול מהמצב הבריא כל כך של ה־NBA.
"זה אומר כל כך הרבה", אמר בשבוע שעבר מייק בראון, עוזר המאמן של גולדן סטייט שיביא בעונה הבאה את טבעת האליפות הטרייה שלו למשרת המאמן הראשי בסקרמנטו. "כשהבנים שלי פותחים טלוויזיה ורואים אנשים שנראים כמוהם מובילים קבוצת NBA, זה אומר כל כך הרבה. אני חושב הרבה על נשיאת הלפיד והעברתו לדור הבא, לא רק בשביל המשפחה שלי, אלא עבור אנשים אחרים שם בחוץ".
דור שלם דרש שינוי
ביל ראסל היה זה ששבר את מחסום הצבע של אימון ב־NBA, כשהפך למאמן־שחקן בסלטיקס בעונת 1966/67 וגם זכה באליפות בעונתו השנייה. אל אטלס ולני ווילקנס היו שני המאמנים השחורים הבאים שקיבלו הזדמנויות, וגם הם הפכו בסופו של דבר לאלופים.
בסך הכל, מאז ראסל היו בערך 260 מאמנים שונים ב־NBA, לא כולל מחליפים לזמן קצר. אחד משלושה מאמנים היה שחור. רוב המאמנים השחורים החזיקו מעמד בתפקידם הראשון לא יותר משלוש שנים, או שלא קיבלו הזדמנות שנייה להוביל קבוצה. הדור הנוכחי של השחקנים, שבאופן כללי אקטיבי ומעורב הרבה יותר, דרש שזה ישתנה. "אני לא מבין למה זה לקח כל כך הרבה זמן", אמר ג'יילן בראון מבוסטון אחרי המינוי של יודוקה.
"במשך שנים רבות מאמנים שחורים לא קיבלו הזדמנויות עקביות להתראיין לתפקידי אימון ראשי ב־NBA", אמר קרלייל בשבוע שעבר. "השנתיים האחרונות שינו הכל. עבדנו בלי הפסקה כדי לגרום לאנשים הקובעים בקבוצות להיות מודעים יותר לכישורי המאמנים הצעירים והמוכשרים הללו. המודעות המוגברת הובילה לכך שיש להם הרבה יותר הזדמנויות להתראיין והמספרים מדברים בעד עצמם".
מונטי וויליאמס, מאמן העונה מפיניקס, דוויין קייסי מדטרויט, ג'יי־בי ביקרסטאף מקליבלנד, דוק ריברס מפילדלפיה, טיירון לו מהקליפרס, סטיבן סיילאס מיוסטון ונייט מקמילן מאטלנטה אימנו את הקבוצות שלהן גם לפני עונה. ב־12 החודשים האחרונים הצטרפו אליהם יודוקה, צ'ונסי בילאפס מפורטלנד, ג'ייסון קיד מדאלאס, ג'מאל מוסלי מאורלנדו, ווס אנסלד ג'וניור מוושינגטון, ווילי גרין מניו־אורלינס, מייק בראון בסקרמנטו ודרווין האם שזוכה עכשיו לצ'אנס של פעם בחיים בלייקרס. מוסלי, למשל, התראיין לתשע משרות לפני שחתם באורלנדו. האם, כמו יודוקה, היה שם שבמשך שנים כולם ידעו למה הוא מסוגל, אבל אף פעם לא קיבל הזדמנות.
הסיבה העיקרית שבגללה המצב משתנה היא שהאיש העומד בראש הארגון רואה בכך כמעט משימת חיים. סילבר, באופן כללי, הוא המנהל הטוב ביותר של ליגה מקצוענית ולא רק בספורט האמריקאי. בשמונה שנים הפך את ה־NBA להרבה יותר מסתם עסק בריא ומהנה. הוא הפך אותה לקהילה אמיתית עם השפעה חוצת גבולות. השחקנים והמאמנים מכבדים אותו, וכשהוא מחליט לעשות משהו הם סומכים עליו.
בכך, גם בכך, הוא שונה לגמרי מרוג'ר גודל, למשל. הקומישנר שמנהל את ה־NFL, ליגה שבה כמעט 60 אחוז מהשחקנים שחורים, לא ממש מוטרד מכך שיש רק שלושה מאמנים שחורים. התביעה שהגיש בראיין פלורס, המאמן המפוטר של מיאמי דולפינס שמאשים את הליגה בגזענות, לא מזיזה בינתיים את הסטטוס־קוו ואין סיבה לחשוב שמשהו ישתנה בקרוב.
השפעה חוצת גבולות
יש תחומים שבהם גם ה־NBA עוד יכולה להשתפר מבחינת הגיוון. עדיין יש רק בעלים שחור אחד בכל הליגה - מייקל ג'ורדן כמובן - ובקומות העליונות של הארגונים רואים בעיקר ג'נרל־מנג'רים ונשיאי כדורסל לבנים. סילבר גם לא הרים ידיים מהאפשרות לראות מאמנת על הקווים. "זה קצת מתסכל", אמר. "הייתי רוצה לראות יותר נשים בכל ההיבטים של העסק שלנו. התקדמנו יותר בתחום הגזע ולא במגדר, אבל אני חושב שגם זה מתחיל להשתנות. זה איטי, זה מרגיז, אבל זו העבודה שאנחנו צריכים לעשות מדי יום. בשביל זה אנחנו כאן, כדי להשאיר אחרינו עולם טוב יותר מזה שהגענו אליו".
