לחובבי האתלטיקה הוותיקים זכורה אליפות ישראל האחרונה והטובה באמת, ב-2006. אחת התמונות הבלתי נשכחות בה הייתה כאשר אלברט פונגין, מאמנו של ניקי פאלי, ניסה לעמת את הכישרון בן ה-19 מול רף בגובה של 2.37 מ'. היה זה לאחר שפאלי קבע שיא נוער אדיר של 2.30 מ'. זו נחרטה כסוג של תמונת ניצחון.
באופן סמלי, כמה סמלי, אליפות ישראל הטובה הבאה ננעלה לה אתמול. בדיוק כשאותו פאלי, עכשיו כבר בן 35, קבע שיא ישראלי לוותיקים - 2.10 מ'. הוא דורג אחרי הגיבור הנוכחי, יונתן קפיטולניק (20), שהמריא ל-2.27 מ' מכובד. אם תרצו סוג של החלפת המקל בין פאלי לקפיטולניק.
אפקט טוקיו
אין ספק שאליפות ישראל הייתה מהטובות בכל הזמנים. במעמד כזה הקהל מגיע לראות שיאים והתפוצצות כישרון. מספר המוקדים המרתקים היה רב בהרבה מהרגיל, מספר הכישרונות הגדול יחסית הביא לתחרות מרתקת בצורה יוצאת דופן. ככלות הכול, זו מטרת האליפות: לראות ספורטאים מביאים לביטי את שיא הפוטנציאל. רובם הרי עובד כל השנה בשביל היומיים הללו.
אז נכון, לצד הזוהר של המקצועות הבולטים, קשה היה להתעלם מאלה הבעייתיים, בהם נמשכו התחרות המצחיקות. יותר מדי תחרויות חסרות תוכן. אנחנו לא המצאנו את זה: בעצם, למעט מעצמות האתלטיקה - תוצאות "גרועות" במקצועות מסוימים יש בכל מדינה. זו בעיה שדורשת לפחות ניסיון לפיתרון.
אלא שלשמחתנו, הפעם יותר אתלטים מהרגיל, ואולי מאי-פעם, ריתקו צופים למסך. צופים שבחלקם הם אוהדים אקראיים לתחרויות אקראיות. כשאתה רואה אתלט כמו בלסינג אפריפה, אתה מסתקרן לראות כישרון בינלאומי מתפתח לרמות שלא ידעת בארץ. כשאתה צופה בעימות בין קפיטולניק, כישרון של אחד לדור, לרף המפחיד לכאורה בגובה 2.31 מ', קשה להישאר אדיש בכל מקרה. קל וחומר, שאולי יהיה זה המדליסט הישראלי האולימפי הראשון באתלטיקה. כשאתה צופה בכישרון ובדרך של נועם ממו ממגדל העמק, רק בן 16, זה תענוג. ממש כמו לראות את אורי מלמיליאן בתחילת הדרך.
ועוד לא דיברנו על דיאנה וייסמן, מלכת הספרינט שמגלחת בעקביות מאית אחרי מאית בדרך אולי לחצי גמר אולימפי ב-100 מ'. וכמובן, לא הזכרנו את חנה מיננקו.
סביר להניח שהעלייה במספר האתלטים המוכשרים, המספקים תוצאות מבטיחות, נובעת מאפקט טוקיו. דברים שפעם חשבנו כי אינם אפשריים, פתאום אפשריים בזכות עבודה נכונה ומדויקת מבעבר. התחושה שאם במדינת ההיי-טק מייצרים דברים בקנה-מידה עולמי, אפשר לעשות זאת גם בספורט. אם בוועד האולימפי הפיקו לקחים מכישלונות העבר, גם באיגוד האתלטיקה אפשר.
מאז 1952, השנה בה השתתפנו לראשונה במשחקים האולימפיים, הייתה תחושה כי הצלחות באתלטיקה ושחייה הן למעלה מכוחנו. לראייה, פרט לקונסטנטין מטוסביץ', הקופץ לגובה בסידני 2000, וחנה מיננקו בריו 2016) - שניהם החלו את הקריירה שלהם באוקראינה והביאו את ישראל למקום החמישי במקצועותיהם - אף אחד לא באמת דגדג מדליה. גם אלו שהגיעו לגמרים מכובדים רק השלימו את שמיניית המשתתפים. עכשיו סוף-סוף יש לנו סופרסטארית בשחייה כמו אנסטסיה גורברנקו, שאולי תעמוד על הפודיום בפריז 2024.
יש מומחים, אין עסקנים
אני מכיר את איגוד האתלטיקה ודפוסי העבודה שלו במשך למעלה מ-40 שנה. יש לי כבוד אליהם ולמטרותיהם. בשנים האחרונות חל באיגוד שינוי גדול: לא תמיד אני מסכים עם דעותיו ודרכיו, אבל אי אפשר להתעלם מדברים טובים שקורים. למשל, מומחה מבחוץ, רנה לנגברה הצרפתי, בעבר בכיר בהתאחדות של ארצו, מתאם את התחרויות בחו"ל, וכך יש לאתלטים שלנו הרבה תחרויות מבעבר.
לא מעטים מהאתלטים שלנו מחזיקים סוכנים באירופה. בחדרים אחרים בהדר-יוסף יושבים אתלטי העבר, רוגל נחום שיאן המשולשת, איתי מגידי שיאן ה-3000 מ' מכשולים ואריה גמליאל האולימפי מלוס-אנג'לס 1984. שלושתם אחראים לקשר קבוע וקביעת תכניות עם האתלטים. האם הקו ימשך ויום אחד נתעורר עם מדליה באחד משני המקצועות היוקרתיים בכל אולימפיאדה - אתלטיקה ו/או שחייה? ימים יגידו.
ובכל זאת, אי-אפשר, מצד שני, להשלים עם המקצועות החלשים שחלקם מפגרים עשרות שנים אחרי העולם. לא חכמה לחבוט, אפשר גם להציע תיקונים. צריך לצמצם בצורה חדה את המקצועות המפגרים. הנה, למשל, דוגמא טובה לעשייה: יותר מעשור איתמר לוי, שיאן ישראל בהדיפת כדור ברזל (19.36 מ'), שולט במקצוע (המרתק מאוד בעולם) ללא מתחרים משמעותיים. באחרונה כמעט לא נשארו בארץ הודפי כדור ברזל פעילים. מי שהשתתפו ביום ראשון בירושלים בתחרות בכדור ברזל היו אתלטים שמקצועם העיקרי הוא זריקת דיסקוס.
מה התחדש? הוחלט להשתמש בניסיונו ובדבקותו למטרה. עכשיו הוא מאמן את כל ההודפים שנותרו בתקווה שיצליח להעלות את רמתם. ואולי, גם לוי יאתר הודף חדש כפי שבקפיצה לגובה אנטולי שפרן גילה את יונתן קפיטולניק. הכל תלוי ביוזמה.
