מייקל אואן רשם כמה ציוני דרך בכדורגל הבריטי: הכובש הצעיר ביותר בליברפול, האנגלי הראשון מזה 20 שנה שזכה בכדור הזהב, הצעיר ביותר שלבש את מדי נבחרת אנגליה בגביע העולמי, הקפטן הצעיר ביותר שלה מזה ארבעה עשורים וגם הכובש הצעיר בתולדותיה. קריירה אדירה שאלמלא הפציעות התכופות הייתה מציבה את ילד הפלא מצ'סטר ברשימת הגדולים ביותר.
אואן בן ה־42, שנחת אתמול בארץ כחלק מפעילות שיווקית של מותג הבירה "היינקן", היה חלק מליברפול הגדולה שזכתה בעונת 2000/1 בחמישה תארים, אבל יש לו רק מילים טובות על הקבוצה הנוכחית: "הליברפול הזאת טובה יותר, אחת הגדולות בהיסטוריה של המשחק. קבוצה של פעם בחיים. אפילו זו שזכתה בליגת האלופות ב־2005 לא באותה איכות".
זכית בכדור הזהב בגיל 21, מה זה עושה לצעיר כמוך?
"תמיד רציתי להיות שחקן, וכשאבא שלי שאל אותי מה אני רוצה להיות, אמרתי 'הכי טוב בעולם'. כשזכיתי בנעל הזהב לא אמרתי 'זהו'. זה היה נחמד לכמה שניות, וחשבתי כבר על המשחק הבא. באנגליה אומרים שחשוב להמשיך להיות על הגלגל כל הזמן, לא לרדת לרגע עד לפרישה, ורק אז לדבר על חוויות. כשאתה רוצה להיות הכי טוב בעולם, אתה לא יכול לעצור ולהתעסק במחשבות. עכשיו אני יכול להגיד שזה תואר גדול להשיג. כשאני רואה אותו בבית, אני גאה יותר ויותר".
כבר בגיל 17 ערכת הופעת בכורה בליברפול.
"הקריירה שלי הייתה מצוינת עד לפציעות שלקחו אותי לאחור. השיא שלי היה בין גיל 17 ל-21. סטיבן ג'רארד ואני התחלנו לשחק ביחד בגיל שמונה, אבל בזמן שהוא היה עדיין באקדמיה אני כבר שיחקתי בקבוצה הבוגרת ובנבחרת אנגליה. זה לא אומר שהייתי יותר טוב ממנו, אלא שהייתי חזק מנטלית ומוכן יותר בגיל צעיר. הקריירה שלי התחילה מאפס למאה, הוא התחיל סביר ואז עשה את הקפיצה, הכי חשוב זו היציבות. כבר בגיל 17 היו עליי לחצים וזה כנראה קשה יותר, אבל אני נהניתי. גם ליד שחקנים ותיקים הייתי הבוגר בגלל הראש שלי".
אני לא בוגד
עזבת את ליברפול לטובת פרויקט הגלקטיקוס של ריאל מדריד, אבל שרדת שם רק שנה אחת.
"אהבתי את ריאל, זו הייתה התנסות טובה, אבל לאשתי היה קשה, עזבנו את הבית, הגענו למדינה אחרת, מזג אוויר שונה, אוכל אחר ובלי חברים. היינו עם ילד בן שנה, בין חדרים במלון, ולא יכולנו לצאת החוצה ולהכיר אנשים חדשים. ידעתי שאצא לתקופה קצרה, ורציתי לחזור לפרמייר־ליג".
הגעת לניוקאסל וממנה למנצ'סטר יונייטד, במה שנתפס כבגידה על־ידי אוהדי ליברפול, שמתקשים לשכוח לך את זה עד היום.
"אני יכול להבין את זה, אני הרגשתי את זה בעצמי כי אני אוהד ליברפול. בכל נקודה בקריירה רציתי לחזור הביתה, עד שלא הייתה לי ברירה אלא בחירה בין אברטון ליונייטד, ואז סר אלכס פרגוסון התקשר אליי. כשאני מסתכל על עצמי במראה מדי לילה, אני יודע שניסיתי הכל כדי לחזור, אבל הם לא היו צריכים אותי עשר שנים, ולכן הלכתי ליונייטד ששיחקה בליגת האלופות".
השער נגד ארגנטינה במונדיאל 1998 במבצע אישי מדהים היה הגדול ביותר שלך?
"כנראה שכן, הוא הכניס אותי לתודעה הבינלאומית בגיל 19. השער הכניס הרבה אנשים להלם, אם היה לי שם גדול באנגליה, הוא עשה לי שם גדול בעולם כולו. היינו דור הזהב איתי ועם ג'רארד, בקהאם, סקולס, רוני, אשלי קול, פרדיננד".
הנבחרת הנוכחית טובה יותר?
"אין סיכוי, אבל בתקופה שלנו היו נבחרות מפחידות כמו ספרד וברזיל. אם גלן הודל היה ממשיך לאמן אחרי 1998, הוא היה לוקח את דור הזהב שלנו למקומות גבוהים יותר. בנבחרת הנוכחית יש שחקנים טובים, הם הגיעו לגמר היורו ויש צ'אנס שיזכו בקטאר".
סוסים שמדברים אנגלית
הפציעות עצרו לך את הקריירה.
"במאה אחוז. כבשתי בלי הפסקה מגיל 14, אבל המהירות, שהייתה הנשק העיקרי שלי, נפגעה מאוד אחרי הפציעות".
עכשיו אתה מגדל סוסי מרוץ.
"זו התשוקה שלי, אחרי הכדורגל. כשהיו ביקורות וטענות, זה המקום שברחתי אליו. גם לפרגוסון ולשחקנים רבים בפרמייר־ליג יש סוסי מרוץ, זה עסק נחמד".
מהי דעתך על ההדחה של רומן אברמוביץ' מצ'לסי?
"זה אמנם לא סיפור של כדורגל, אבל עם כל מה שקורה בעולם עכשיו, אני מסכים עם המהלך. מגיעים משקיעים עם כסף גדול שמשדרגים את השכר, אבל היו צריכים לעשות משהו".
מה אתה יודע על ישראל?
"זו הפעם הראשונה שלי כאן. שיחקנו נגד הנבחרת הישראלית בוומבלי וניצחנו 0:3 עם שער אחד שלי, אבל נפצעתי ולא הגעתי לגומלין בישראל. כולם אמרו לי שזו מדינה מדהימה".
