מאז 2020 הכדורגל הישראלי עבר משברים רבים, כמו המדינה. ליגת העל נפגעה בצורה קשה וגם נבחרת ישראל, יש אנשים שיאמרו שהעברת המשחקים להונגריה הרסה לנו העפלה היסטורית ליורו. למרות כל הקשיים, הכדורגל המשיך הלאה. גם בקיץ מורכב, זרים נחתו כאן והליגה יצאה לדרך עם הרבה התרגשות כמו תמיד.
זה ממש לא מובן מאליו. למעשה זה אפילו סוג של ניצחון, אין הרבה ליגות כדורגל בעולם שמתמודדות עם האתגרים הללו, החיים מחוץ לכדורגל כאוטיים: אזעקות, חיסולים, הורדת דירוג אשראי, ביטול ההופעה של נועה קירל – והוא ממשיך בשלו. יש זרים יקרים, יש משחקים, יש טעויות שיפוט, יש הרבה קהל ביציעים. כבר שכחנו שיש מלחמה בחוץ. הכדורגל התגייס למאמץ הלאומי, וזה לא פשוט כי השחקנים הישראלים לא ממש אוהבים לרוץ.
לכן ברור מאליו שהליגה צריכה להמשיך בכל הכוח, לפי הוראות פיקוד העורף. כדורגל בלי קהל מאבד מהזוהר שלו, לשחקנים אין עם מי לחגוג שערים, אבל בעצם קיומם של משחקי כדורגל יש הכרזה על כך שיש פה חיים מעבר למלחמה. ההצגה חייבת להימשך והמחיר שמשולם עבורה הוא גדול, אבל לא כזה שקורע את הכיס ומכניס לחובות. גם אוהדי הכדורגל יצטרכו בסופו של דבר להתרגל למציאות הזאת, שבה יכול לקרות שביום המשחקים יודיעו שהם יתקיימו ללא קהל, בחלק מהמגרשים יהיה קהל, ולפעמים האצטדיון יהיה מלא רק בחלקו. חייבים ללכת קדימה.
כולם צריכים להתאים את עצמם למציאות המשתנה, וסליחה על הקלישאה שהגיעה היישר מאולפני הטלוויזיה. כדורגל הוא מפלט מהמציאות גם כשאין קהל ביציעים. נכון שזה קצת פחות מרגש, אבל כשמביאים בחשבון את החשיבות החברתית שבקיום המשחקים אז זה שווה לנו.
המחיר של הקפאת הכדורגל הוא גבוה יותר, הוא עלול למוטט קבוצות מבחינה כלכלית. הפסקות חוזרות ונשנות של הליגה עלולות לגרום לכל הזרים לברוח מכאן, כי אין להם סיבה להישאר אם אין ליגה. יש כאן גם פגיעה גדולה בספורטיביות: פתאום קבוצות יצטרכו לשחק שלושה משחקים בשבוע כדי לעמוד בלוח הזמנים הצפוף. שחקנים עלולים להיפצע עקב העומס, הרמה תרד בצורה משמעותית והכל בגלל שלא רצו לקיים כאן כמה משחקים ללא קהל? אין בכך שום היגיון. אתם לא רוצים לראות משחקי ליגת העל ביוני וביולי, אחרי שבכל אירופה סיימו לשחק ומתכוננים כבר לעונה הבאה. זה גול עצמי. המחיר באי־קיום משחקים יביא את הכדורגל הישראלי לפשיטת רגל.
לא נכנעים לפופוליזם
יש כאלה שמבחינתם אין כדורגל ללא קהל וחובה לספק לו תנאים מושלמים, הם ייאלצו להשאיר את הרומנטיקה בצד לתקופה מסוימת. בשביל מה אנחנו נלחמים בכל החזיתות אם לא בשביל לקיים שגרה? אז האוהדים יראו כמה משחקים בטלוויזיה, הכל יהיה בסדר. אין כאן כוונה לזלזל באוהדים וברצונות שלהם, אבל צריך לחשוב על התמונה הגדולה יותר, לוותר ולהתפשר איפה שצריך.
מנהלי הכדורגל הישראלי שזוכים לא פעם לביקורת לא מוצדקת שהם "מנותקים" נוהגים באחריות ובזהירות הנדרשת לכל אורך התקופה האחרונה. זה בקלות יכול היה להתנהל בצורה אחרת: לנסות להתחכם עם פיקוד העורף, להאכיל את התקשורת בספינים שאולי בכל זאת המשחקים יהיו עם קהל, ולחכות עד הרגע האחרון עד שמשלימים עם רוע הגזירה. את השכונה הזאת הכדורגל הישראלי משאיר לדברים אחרים שהוא מתמחה בהם, כמו טעויות שיפוט, חלוצים שלא מצליחים לתת גול גם אם החיים שלהם תלויים בכך, וקשרי 50־50 שלא טובים בהגנה ולא טובים בהתקפה.
יש עוד המון דברים לשפר בענף, אבל לפחות בנושא אחד הוא התקדם, אפילו השתכלל. מדובר בניהול ברמה גבוהה שלא יבייש גם ניהול אירופי. נלקחה החלטה אמיצה להמשיך לשחק בכל מחיר, וכל הכבוד לכל העוסקים במלאכה. הכי קל להיכנע לפופוליזם, להגיד "אין כדורגל בלי קהל" ולדחות משחקים למועד בלתי ידוע. להחליט שלא להחליט, לחכות שהכל יהיה מושלם. אבל החיים אף פעם לא יהיו מושלמים, במיוחד כשהחיים האלה מתקיימים בישראל. תמיד יהיו פה צרות ולכן נלקחה פה החלטה בוגרת ושקולה. לא כיף לשחק ללא קהל, גם לא כיף לא לשחק בכלל. בזמנים כאלה דרושים אומץ ואורך רוח. נראה שבכדורגל הישראלי נלקחה סוף־סוף החלטה עקרונית נכונה, והוא אפילו הצמיח עמוד שדרה. הכדורגל הישראלי מתנהל בבגרות במציאות כזאת? היינו כחולמים. עוד רגע ושחקנים כאן יפתחו כושר משחק ל־90 דקות אינטנסיביות.
יכול להיות שיהיו עוד כמה מחזורים בלי קהל, בתרחיש ממש קיצוני לא יהיה קהל עד סוף העונה ואולי מחר יחליטו שהכל בסדר והאוהדים יכולים לחזור ליציעים. אסור בשום פנים ואופן שהכדורגל ייעצר לחלוטין כל עוד פיקוד העורף מאשר לקיים משחקים. אם אי־אפשר לשחק בסמי עופר תשחקו בבלומפילד, אם אי־אפשר בבלומפילד אז בפ"ת, ואם לא בפ"ת אז תשחקו על הירח. הפסקה של הכדורגל, כמו גם הפסקה של כל אירוע תרבותי אחר, היא ניצחון ענק עבור האויבים שלנו שכל מטרתם היא לשבש את שגרת החיים. כשישראל לא מתרגשת מכך וממשיכה לקיים שגרה, גם תחת הגבלות קשות, היא מנצחת בקרב הזה.
