"חשוב גם לעם ישראל": צפו בחנה מיננקו אחרי הזכייה במדליית הארד באליפות אירופה
(צילום: איגוד האתלטיקה)
רבע שעה אחרי שקבענו להיפגש בלובי של המלון שבו התארחו הנבחרות המשתתפות באליפות אירופה באתלטיקה, לא היה זכר לחנה קנייזבה-מיננקו. זאת אומרת, היא הייתה שם, כמעט מולי, אבל לא עשיתי שום חיבור בין האישה שישבה לא רחוק ממני בג'ינס וסניקרס של אדידס, עם מעיל כחול ועליו כתמי צבע פלוס משקפי ספרניות, לבין האתלטית שזכתה ערב קודם לכן במדליית ארד בקפיצה משולשת באצטדיון האולימפי במינכן.
עוד על אליפות אירופה באתלטיקה
בסוף שלחתי לה מסרון והיא ניגשה לעברי. זיהיתי אותה רק בזכות השיער שלה שהיה קלוע לצמות - שעליהן אחראית רצת ה-3,000 מטר מכשולים אדוה כהן. זהו הריטואל שלהן. שום דבר לא נשאר מהמכונה האתלטית שהפתיעה את כל העולם (חוץ מעצמה) בבור הקפיצה. וכשהתחלנו לדבר, הייתי צריך לבקש ממנה יותר מפעם אחת שתרים את הקול כדי שאוכל לשמוע אותה.
"רציתי לנצח בשביל ישראל"
אני מנסה להבין את הניגודיות שבך, המעבר בין האישיות הנחמדה לאש בעיניים בתחרות.
"זה לא אוטומטי. אני חייבת לדבר עם עצמי, זה משהו שאתה מוכרח לעשות כדי להיות בטופ. יש מתג במוח שאני מזיזה. אני מדברת עם הגוף שלי, זו מדיטציה, ואז אני לא אותה חנה שהייתה באוטובוס בדרך לאצטדיון. שום דבר לא נוגע או משפיע עליי. אני לא שומעת רוח, לא רואה גשם. אני באה להתאבד".
ומה קורה ליריבות שלך?
"יש הרתעה, יש פחד. הן לא יודעות למה לצפות ממני. הן מכירות את זה שאני אוהבת לבוא אנדרדוג, אבל כולם יודעים שבמאני-טיים אני יודעת להיות דוג, וזה משחק מאוד חשוב, כי אתה לא מנצח רק בבור, בריצה או בקפיצה, אתה מנצח גם בפסיכולוגיה מסביב. במבט בעיניים, בלשמור את השפתיים למעלה, את הגב זקוף, בלראות שמישהי חסרת ביטחון ולחסל אותה. אני לא צריכה לעשות כלום, מספיק שהן רואות שאני מסתובבת שם כמו מנצחת. אבל אני לא יכולה לראות את ההשפעה עליהן. אני רואה רק בור קפיצה ואת המאמן".
"אני מרגישה שפיספסתי קצת, שיכולתי להביא לכך שינגנו פה את 'התקווה', אבל כשעשיתי את הסיבוב עם הדגל ומחאו לי כפיים הרגשתי שעשיתי את מה שהייתי צריכה"
מה עבר עלייך מהלילה שלפני התחרות ועד למדליה?
"היו לי הרבה מחשבות מהמוקדמות. היו לי שם פסילות וחשבתי איך אני לא חוזרת על הטעות ומה לעשות טוב יותר בגמר - והכל לבד בחדר. ואז יצאתי מהעיר, התחלתי לחשוב על העבודה (החל מינואר היא עובדת בחברת הייטק כבקרית איכות), בעיקר כדי לצאת מהלופ של המחשבות על ספורט. בבוקר קמתי בשמונה וחצי, אכלתי ביצה מקושקשת ופנקייק, אין לי הרבה תיאבון ביום של תחרות, ואז עשיתי מתיחות והלכתי לפארק להירגע, להכניס אנרגיה, נשימות, מדיטציה, להיכנס למצב התחרות שלי. ואז ארוחה ו-40 דקות שינה.
"אדוה עשתה לי צמות כרגיל, ואז שעתיים לפני התחרות יצאתי לאצטדיון ונכנסתי לטראנס. לא רואה כלום בעיניים חוץ מאיך שאני רצה טוב, כי אם אני רצה טוב, אני קופצת טוב. יש לי עדיין את הסימנים של המחלה שמאוד החלישה אותי באליפות העולם ועדיין קצת קשה לי לנשום, והייתי מוכרחה להכניס את עצמי לבועה שבה לא נכנסת אף מחשבה רעה, שום פחד, שום ספק, שום מחשבה שמורידה אותי. רק כמה אני טובה, מוכנה, באה להרוג. אני נכנסת למצב שבו אני שולטת במחשבות. אני מנתקת את מה ששלילי. הרגשתי כמו חיה, לא יודעת איזו חיה. אני באטרף".
ואז 14.45 מ' בקפיצה השלישית, תוצאה שהחזיקה מעמד עד הסוף.
"מתי לבכות, אבל זו הבעיה כשאתה נכנס למצב הבועה הזה, אתה לא יכול לצאת ממנו כל כך מהר. אני רוצה לבכות, אבל אין לי גישה לאמוציות. הן נעולות כדי שהן לא יפריעו לי בתחרות. זה לא משתחרר. אני יודעת שאני שמחה, אבל אני לא יכולה להביע את זה".
אז מאז הזכייה לא חגגת?
"כל הקריירה שלי אכלתי הרבה קש בגלל האמוציות, זה קלקל לי הרבה. זה לקח לי מדליה בלונדון. נכנסתי שם ללופ של שמחה שיש לי מדליה ואז דיכאון כי הבנתי שהמדליה הולכת. אז אסור לי. אני כבר שש שנים בלי מדליה. די".
אז מתי תיפתח מחדש הצ'אקרה של השמחה?
"צריך להבין שאני מאוד שמחה. המדליה הזאת הייתה המשימה שלי. אליפות אירופה הייתה הרבה יותר חשובה לי מאליפות העולם, רציתי לנצח בשביל ישראל, לשמח אנשים. הייתה לי רוח פנים מאוד חזקה, 3.2 מטר, אבל הרגשתי שאני מקבלת מהארץ רוח גבית מטורפת, הרבה יותר חזקה. זו רוח שאני מרגישה כשאני קופצת".
7 צפייה בגלריה
"אני מזמן מרגישה מאוד ישראלית. מינכן היא חלק מהתרבות ומההיסטוריה שלי". מיננקו בפינת ההנצחה לזכר י"א הספורטאים
(צילום: זאב אברהמי)
יש לך טאץ' מיוחד באולימפיאדות, אליפויות עולם, אליפויות אירופה.
"אני מבינה שצריכה להיכנס ל'מוד' אחר, לקצב אחר. אני בבועה שאני בכלל לא מודעת לזה שאני נמצאת בה".
"הייתי מוכנה למות בשביל המדליה הזו"
בלסינג אפריפה בן ה-18, עוד כוכב אתלטיקה ישראלי, סיים באותו הערב במקום השביעי בגמר ה-200 מטר. הוא עשה מיידית את הסוויץ', עבר ליציע, עודד את חנה בת ה-32 וגם נתן לה את הדגל לחגוג איתו. חיבור בין שני שמות, רץ צעיר וקופצת מנוסה, שכבר שינו את הספורט הישראלי.
חנה, כבר אספת הרבה רגעים גדולים בכחול-לבן. את יכולה להשוות בין המעמד של נשיאת דגל ישראל בטקס הפתיחה באולימפיאדת טוקיו לבין הרגע שבו את עוטפת את עצמך בדגל ישראל במינכן?
"יש הרבה גאווה בשניהם, אבל בטוקיו האצטדיון היה ריק בגלל הקורונה, ופה היה חשוב להעלות את הדגל מול עשרות אלפי אנשים. אני מרגישה שפיספסתי קצת, שיכולתי להביא לכך שינגנו פה את 'התקווה', אבל כשעשיתי את הסיבוב עם הדגל ומחאו לי כפיים הרגשתי שעשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות".
7 צפייה בגלריה
"בטוקיו האצטדיון היה ריק בגלל הקורונה, ופה במינכן היה חשוב להעלות את הדגל מול עשרות אלפי אנשים"
(צילום: AP)
את אדם מאוד טוטאלי. מצאת את אהבת חייך, אנטולי מיננקו, והלכת אחריו לישראל אחרי שנה. למדת עברית בתוך חצי שנה כשאת לוקחת דיסק לים המלח ומשננת. את זה אני יכול להבין, אבל איך פיתחת את הגישה המיוחדת כלפי מינכן? זה לא אתוס שגדלת עליו.
"אני מאוד טוטאלית, ואני מזמן מרגישה מאוד ישראלית. מינכן היא חלק מהתרבות ומההיסטוריה שלי, מינכן זו תחרות שאתה נותן למדינה. תמיד התעניינתי בסיפור הזה, אני מרגישה לגמרי שזו גם הטראומה שלי. אין לי שום אגו בתחרות הזו. אני בכלל לא חושבת על עצמי, הייתי מוכנה למות בשביל המדליה הזו. אני אוהבת לעשות ולראות אנשים מאושרים. אם אני יכולה לקפוץ ולהניף את הדגל ולעשות אותם מאושרים, אז בטח. היה מאוד-מאוד מרגש לבוא לפה".
רוגל נחום, מאמנה של מיננקו המשמש גם כמנהל הישגי באיגוד האתלטיקה, צעד ברחובות מינכן על ענן של אושר. מי שהיה קופץ משולשת מצטיין ראה את הכל מתחבר לו בבת אחת. "ברמה לאומית זה הישג אדיר, המשכיות למדליות מתחילת השבוע, בטח כשזה קורה במינכן. זה לא טריוויאלי", הוא אומר. "אנחנו מאושרים אישית ולאומית".
נחום מוסיף: "אני וחנה דיברנו עוד לפני אליפות העולם בחודש שעבר שצריך לעשות משהו מיוחד ואיכותי במינכן. בשנה שעברה בטוקיו הבנו שהניצוץ קיים ואפשר ללכת על עוד מחזור אולימפי. אם הייתי צריך לבחור קופצת אחת שאני לוקח איתי לקרב, אני בוחר בה. אפשר לסמוך על חנה. היא מגיעה לתחרות גדולה והיא מביאה סחורה".
תאר את הרגע שבו הבנת שהמדליה שלה.
"היו שלוש בנות שממש פחדתי מהן אחרי הקפיצה השלישית. הגרמנייה נילה אקהארדט-נואק קפצה מעולה במוקדמות, והקהל הרים אותה. פחדתי שבקפיצה האחרונה היא תיקח את המדליה, ואחריה נתתי צרחה. לא נגדה, אלא לטובת חנה".
"עברו לי מחשבות שאולי לא אחזור לקפוץ רחוק כמו פעם, שכבר לא אעלה יותר על הפודיום. המחשבות על הפרישה עלו עכשיו. חסרה לי מדליה אולימפית, אני ממוקדת בזה"
חנה, מעבר לעניין האמוציונלי, זו הייתה משימה מקצועית קשה. עברת שש שנים בלי מדליה בתחרות גדולה, פציעות, חילופי מאמנים, בחודש הבא את כבר בת 33.
"היו לי מלא פציעות עם המאמן הראשון, זה ממש הרג אותי שלא יכולתי לקפוץ. התחלתי לעבוד עם רוגל, ואני מאוד אוהבת לעבוד איתו, אבל בשביל אתלטית לעבור מאמן זה דבר מאוד קשה, מסובך, כי את לוקחת איתך את כל ההרגלים הישנים. ניסיתי עוד מאמן, ואז חזרתי לרוגל כי הבנתי שמאוד טוב לי איתו, ואני חייבת למצוא את מה שהיה חסר. גיליתי שהיה חסר לנו יותר הקשר האישי, לדבר, להכיר אחת את השני, להקשיב אחד לשנייה. אני מבינה שבפעם הראשונה היינו אומרים את אותו הדבר אבל בשפה שונה, ועכשיו אנחנו מנסים שהשני יבין. אני לא פוחדת להיות ביקורתית, וזה לפעמים זה משליך על המאמן. לפעמים אני לא טיפוס קל לאימון".
"נשארה בי משמעת סובייטית"
מה חנה של מינכן 2022 הייתה אומרת על חנה מאולימפיאדת לונדון 2012, שעדיין ייצגה את אוקראינה וסיימה רביעית?
"הייתי צעירה, חסרת פחד, רכבת הרים אמוציונלית".
אמוציות הן אויב?
"אם הן יוצאות החוצה, אז כן. צריך להחזיק אותן בבטן. אסור שאף אחד יידע מה קורה אצלך בפנים".
בשש השנים הקשות היו מחשבות מדכאות שאולי זה נגמר? שלעולם לא תהיי מה שהיית פעם?
"כן, עברו לי מחשבות שאולי לא אחזור לקפוץ רחוק כמו פעם, שכבר לא אעלה יותר על הפודיום. המחשבות על הפרישה עלו, והסטתי אותן הצידה מיד. עוד לא מימשתי את הפוטנציאל, ועכשיו אחרי המדליה, כשהוכחתי לעצמי למה אני מסוגלת, אז לא יבואו מחשבות כאלו הרבה זמן. חסרה לי מדליה אולימפית, אני ממוקדת בזה. ובכל מקרה אף פעם לא אפרוש, אני אמשיך להתאמן כל החיים שלי, אני אוהבת את זה. אני אבוא לאצטדיון גם אחרי שאפרוש. אני אוהבת את הקפיצה המשולשת, יש שם הרבה אפשרויות, כולל לשיפור בתוך הקפיצה, וזה אתגר טכני. אימונים טובים מחזירים את האמונה, את הביטחון. זה הדבר האוקראיני היחיד שעוד נשאר בי. משמעת סובייטית".
המשפחה עדיין באוקראינה.
"כן, ואני לא יודעת מתי אני אראה אותם. זה מאוד מבאס. בהתחלה זה היה מאוד קשה, ואז הבנתי שאני לא יכולה לאכול את עצמי. הצעתי להם לבוא לארץ מזמן, עוד לפני המלחמה, אבל אני חייבת לכבד את ההחלטה שלהם להישאר ולהיות ביחד. בתחרות זו הייתה מוטיבציה מאוד גדולה לקפיצות שלי, רציתי לשמח אותם".
