פקק של 15 קילומטר נולד ביום ראשון על אוטוסטרדה A1 ליד העיר הטוסקנית ארצו. לא הייתה תאונה ולא עבודות בכביש וזרם המכוניות לא היה שווה אזכור בדיווחי תנועה. ובכל זאת, התנועה הוקפאה למשך יותר משעה.
"זאב בודד": המדור של זאב אברהמי
הסיבה הייתה ארכאית: מלחמת ענק בין 300 אוהדי נאפולי לאוהדי רומא בתחנת ריענון לצד האוטוסטרדה, מלחמת כל בכל, כולל פצצות עשן וזיקוקים שנזרקו ממחנה אחד על האחר ואוהד אחד פצוע דקירה. וגם: מלחמות בידיים חשופות, אלות בייסבול, חגורות, חפצים חדים, כיסאות וספסלים ומה שבא ליד. שלושה אוהדי רומא נעצרו, ואוהד אחד של נאפולי. אלה אירוע ומעצרים שהעלו את השאלה: האם איטליה חוזרת לימי החוליגנים הנוראים של אוהדי הכדורגל שלה? והאם, בגלל הפיקוח האנושי והטכנולוגי הכבד באצטדיונים, אנחנו חוזרים למכות בדרך אל המגרשים או מהם? והאם יש קשר בין עליית הממשלה הפשיסטית באיטליה לבין גילויי אלימות בוטים וחסרי פחד בספורט במדינה?
6 צפייה בגלריה
הניסיון הקודם של הרשויות באיטליה לטפל בבעיה לפני כעשור וחצי נחל כישלון חרוץ ומדמם
(צילום: רויטרס)
מעורבות של המאפיה
מהומת הענק לא הזכירה עדיין את מלחמות האולטראס מהעבר שבשיאן נדקר למוות אוהד ליד אצטדיון סן סירו ב-2018 לאחר תגרת ענק בין אוהדי נאפולי לאינטר, אבל היא מאירה שוב את הצד האפל והאלים של הכדורגל האיטלקי ושל המדינה (בשיא מקאברי של הפשע בקרב באולטראס באיטליה, נתפס פעם ביציע טיל קרקע אוויר).
הבעיה היא שבניגוד לאנגליה, לדוגמה, שבה קברניטי המדינה והליגה איחדו כוחות כדי להילחם בסרטן החוליגנים, האיטלקים מנדנדים את האשמה והאחריות מצד לצד, חילופי האשמות שמשדרים לחוליגנים: אף אחד לא הולך לקחת אחריות, אין צעדי מניעה, אין הרחקות לפסיכופטים אלימים שאין להם מה לחפש בהיכלי הכדורגל. בנוסף להכול, ארבעים אחוז מהם מקושרים למאפיה ומשתמשים במגרשי הכדורגל כמקום בו הם יכולים לפרוק את הצדדים השטניים שלהם. התנהגות הרשויות אומרת בעצם: בינתיים, אפשר להמשיך כרגיל, ולהרוג אחד את השני (ולהרוס את התנועה בכבישים ראשיים לאיטלקים רבים שחזרו מסוף השבוע שלהם).
אם כל מדינות הכדורגל באירופה סובלות מבעיות דומות של אלימות והפרות סדר עם האולטראס שלהן, ובמקרים מסוימים אותם ארגונים מקושרים לימין קיצוני ואולטראס נאצים, באיטליה קיימת גם הבעיה של גיוס של המאפיה בקרב האולטראס. בשנים האחרונות היו לפחות שלושה מקרי רצח של פעילים מרכזיים במאפיה, שלושתם היו שייכים לאולטראס של קבוצות בליגה האיטלקית. הפיתוי שלהם הוא כמובן שכר של אלפי אירו בחודש, ומצד שני גישה לכלי נשק.
הניסיון הקודם של הרשויות באיטליה לטפל בבעיה לפני כעשור וחצי נחל כישלון חרוץ ומדמם: קרבות איומים התחוללו בין הקרבינארי לבין האולטראס, כוח הביא לעוד כוח, מכה הובילה למכה. מאות נפצעו ודיממו במהלך כמה חודשים של התפרעויות ושני אנשים מתו: השוטר פיליפו רצ'יטי בפברואר 2007 במהלך מהומות בקטאניה, ובנובמבר של אותה שנה נהרג גבריאל סנדרי, אוהד לאציו, לאחר ששוטר ירה בו כשביקש לעזוב תחנת ריענון.
לא בכדי תחנות הריענון מככבות פה פעם אחר פעם. מערכת הכבישים האיטלקית מבטיחה כמעט לגמרי שאוהדים מקבוצות יריבות ייפגשו מתישהו על הדרך. נאפולי חזרה מניצחון בסמפדוריה, ואילו רומא חזרה מתיקו במילאנו בסוף השבוע. שתי קבוצות האוהדים, היו חייבות לחזור על אותה האוטוסטרדה המובילה לעירם. אולי אחד הפתרונות, ולו כדי להתחיל להילחם בתופעה, הוא לוח משחקים מדוקדק, שמקטין ככל האפשר חיכוכים על הדרכים בין אוהדים של קבוצות שלהן יריבות ספורטיבית, היסטורית, תרבותית או גיאוגרפית גדולה.
שילוב בין עסקים לגיטימיים לפשע
הניסיונות לאלף את האולטראס (לדוגמה, על ידי בידוד שלהם או ניסיון להכריח אותם להירשם) נחל כישלון חרוץ. מי שנרשם הוחרם על ידי האולטראס כמי שמכר את נשמתו לחליפות. יותר מכך, בעיקר בקבוצות הגדולות האולטראס הם גוש אוהדים עצום בגודלו ובעיקר בכוחו. הוא יכול לעשות את המוות לבעלים (לדוגמה: נהמות גזעניות שיביאו לעונש אחרי עונש לקבוצה ובעיית דימוי חמורה), לתקשורת ובעיקר לפוליטיקאים שלא מעזים לגעת בהם בגלל הכוח הפוליטי הגדול שהם מייצגים. מאתיו סאלביני, מראשי הימין באיטליה, אימץ ב-2018 על כר הדשא בסן-סירו, את לוקה לוצ'י, קאפו של אולטראס מילאן, וגם נאשם בעבירות של סחר בקוקאין. דניאל בלוטי, מהאולטראס של אטאלנטה, קיבל את מספר הקולות הגבוה ביותר בבחירות לפרלמנט גם כן ב-2018.
לקבוצות גם אין שום אינטרס להילחם באולטראס מבחינה כלכלית. בשנה שעברה צנח מספר האוהדים הממוצע בליגה האיטלקית ל-18,236 - הנמוך מבין חמש הליגות הבכירות באירופה וכמעט 20 אלף צופים פחות מהממוצע באנגליה. בליגות השנייה והשלישית המספרים הרבה יותר גרועים. לא רק שהאולטראס מקבלים מאות כרטיסים מוזלים למשחקים, אלא שרבים מהם גם מקבלים את רישיונות העיסוק בקרונות שמוכרים בירה, אוכל ומזכרות ביום של משחקים.
העובדה הזאת, עסקים לגיטימיים של עשרות אלפי אירו באחר צהריים אחד, הפגישו בין המאפיה לאולטראס. המאפיה מצאה מכבסה חוקית להלבין כספים, אבל אז התחילה גם תנועה הפוכה: רבים מהאולטראס התחילו לסחור בסמים. לראשי המאפיה זה לא התאים. זה לא פשוט למצוא עסק מכובד כזה, הם לא רצו שוטרים שמרחרחים בסביבה. זו אחת ההשערות לשלוש ההוצאות להורג של שלושת האולטראס שהיו מחוברים למאפיה בשנים האחרונות.
יש מי שהאלימות משרתת אותו
ויש כמובן את ההיבט הפוליטי. הקשר בין מציאות פוליטית אלימה וגזענית לבין התנהגות בריונית של האולטראס אינו חדש. הבחירות ביוון לפני עשור, שהעלו לשלטון את הימין הקיצוני, נתנו כוח לאולטראס שהיוו למעשה את הכוח הצעיר של המפלגה. גם ברוסיה ובארצות מזרח אירופיות נוספות התחזקו ארגוני האולטראס וזכו ליותר חופש יצירתי תחת ממשלים פאשיסטים.
איטליה של העשור האחרון היא מדינה שכמה מראשיה מקדמים בקול מדיניות גזענית שונאת פליטים והביטויים למדיניות הזו מוצאים את קולם גם במגרשים: איטליה היא אחת המדינות עם הכי הרבה תקריות גזעניות באצטדיונים ועם נהמות מכוערות כלפי שחקנים שחורים. ג'ורג'ה מלוני היא ראש ממשלת איטליה בשלושת החודשים האחרונים. מלוני היא מנהיגת הימין הקיצוני. אם למדנו משהו מהעבר אז זה שלמלוני לא יהיה כנראה שום אינטרס לטפל בבעיה. אנשים כמוה לא רואים את זה כבעיה.
וכך, אם בעבר האולטראס באיטליה היו מזוהים עם השמאל הקיצוני והטרסות שלהם היו חגיגה של קולות וצבע, הרי שבעשורים האחרונים החל מעבר בזהות האוהדים. לבושים בשחור, רובם מזוהים כיום עם הימין הקיצוני באיטליה, החטיבה הפוליטית שנמצאת כיום בשלטון במדינה. הם נחשבים לאידיאליסטים קיצוניים כמו בחברה דתית כמעט. חלק מהאידיליה שלהם מופנה למטרות טובות: הם הראשונים לעזור במקרים של אסונות טבע, הם התרימו מיליונים ועזרו יותר מכל קבוצה אחרת באוכלוסייה במהלך הקורונה, ובאופן קבוע הם תמיד דואגים לתרומות של כסף, אוכל וחומרי לימוד לעניים.
רק שלאידיאליזם קיצוני, דתי-פנאטי, יש קו גבול דק מאוד, ואז הוא הופך למאיץ גזענות, אלימות ודם. זה מה שקרה ביום ראשון על אם הדרך בטוסקנה בואכה רומא ונאפולי. עכשיו נשאר לראות אם זו הייתה רק תקרית מבודדת, או תחילתה של מלחמת אולטראס חדשה, מלחמות שתמיד נותנות השתקפות ודיסטורציה של החברה האיטלקית בכללותה.
פורסם לראשונה: 16:50, 13.01.23
