אל תיתממו, אתם מכירים את האוהד הזה שהוא לא יותר מבריון עם צעיף. אתם רואים אותו במקום העבודה, בנסיעה ברכבת, ברחוב, על הכביש, בכיתה בבית הספר. אתם יכולים לפגוש אותו בתור לדואר, במחסום הצבאי, באולפני הטלוויזיה, בריאליטי שאתם נהנים כל כך להזדעזע מולו. הוא נמצא שם כל הזמן ואף אחד לא מתעסק איתו. להפך, אם אפשר לגזור ממנו קופון כלכלי או פוליטי - יאללה, תנו בראש.
אין לי כל כוונה להמעיט מהאלימות של בריוני לה פמיליה - תפרקו את הארגון ותשלחו אותו לכל הרוחות - אבל יש משהו נוח מדי בסימון המפלצת בצהוב־שחור ותיחום שלה סביב האותיות LF. ישנו חשש אמיתי שזה יאפשר לכל המזדעקים להרגיש נכונים, צודקים וטהורים לעד, אבל הטיפול יישאר ברמת הסימפטום ולא המחלה. לה פמיליה היא ביטוי קצה, בזירה מסוקרת (כדורגל) שתמיד מקבלת ווליום חריג, למגפה הרבה יותר עמוקה ומדאיגה.
2 צפייה בגלריה
יש משהו נוח מדי בסימון המפלצת בצהוב-שחור ותיחום שלה סביב האותיות LF
(צילום: יואב דודקביץ')
אל תמסגרו את אוהדי הכדורגל ותשימו אותה בפינה שנוחה לכם, תרגיעו את עצמכם עם "אלה המשוגעים מהטריבונה", תתרווחו לאחור בסלון ותעצמו עיניים. זה עיוורון מבחירה והוא פתטי בדיוק כמו אותה יען שמחפשת את החור הקרוב לתקוע בו את הראש.
אנחנו חיים בחברה כוחנית ואלימה שמקדשת בוטות על פני דיון מורכב שיש בו ניואנסים. חברה שמעריצה כוח וכסף, סוגדת לטיפוס שלא מוותר, לא מתפשר ומראה לכולם מה זה להיות בנזונה קשוח. אנשים פה מבלבלים בין ווינריות לכוחנות - בטוחים שהן לעד כרוכות זו בזו ושככה זה מגיע בילט־אין ישירות מהיצרן או מאלוהים - וכל גילוי של התנהלות שונה, אמפתית, אוטומטית נתפס כחולשה לוזרית.
במציאות הזו מגרשי הכדורגל הם שיקוף מועצם של התרבות השלטת, המקום אליו מתנקזות כל הנורמות, האמוציות והאגרסיות ומוכנסות למגבר שמייצר את הרעש הגדול. במציאות הזו אתה חושש לשלוח את הילד שלך לטריבונה, אתה דואג בכל פעם שאתה רואה את העיניים הרושפות, את האנרגיה הזועמת שמאיימת להתפרץ, את הרוח הטעונה שמרחפת באוויר ולעיתים לא זקוקה ליותר מזיק קטן, טעות קטנה בפרשנות של המצב (מוויכוח על מקום ועד לבקשה לכבות את הסיגריה), כדי להפוך להתפרצות אלימה ומכוערת, שבמקרים רבים גם לא תהפוך לכותרת בעיתון.
אז עכשיו יש כותרות, ויש טורים, ויש מה שנראה כמו התגייסות ציבורית. אם זה יישאר רק בזירת הכדורגל, זו תהיה מה שקוראים אצלנו החמצה שערורייתית.
