באופן טבעי, ההצטיינות של קינגס קאנגווה, הקשר הזמבי של הפועל באר־שבע, הייתה אחת הכותרות החמות של משחק הצמרת מול מכבי חיפה בסמי עופר. אחרי הכל, יש לו היסטוריה לא קלה עם ברק בכר, והנה הוא כובש ומוביל לניצחון.
כדורגל הוא משחק של אמוציות, והממד הרגשי־אנושי של השחקנים תופס בו מקום חשוב. הדברים של הזמבי בראיון אחרי המשחק התפרשו כנקמה אישית בבכר. קאנגווה דיבר מהלב על תחושותיו האישיות הלגיטימיות, אבל גם אם בכר טעה במקרה שלו ולא נתן לו הזדמנות, הרי שהוא נמצא בחברה מכובדת של מאמנים שטעו בזיהוי פוטנציאל, וחוץ מזה, הוא קלע למטרה במקרים אחרים.
הנה דוגמה. ב־2014, טעות מקצועית של מאמן חיפה דאז, אלכסנדר סטנוייביץ', השפיעה על שלושה תוארי אליפות רצופים שבהם זכה בכר עם הפועל באר־שבע, אליה הצטרף ב־2015. אני עוד זוכר את המאמן הסרבי מגיע למשחק ביתי של הפועל רעננה בנתניה כדי לעקוב אחרי הזר הניגרי המצטיין טוני ווקאמה. סטנוייביץ' החליט לוותר על הרעיון מאחר שהבחין כי משחק רגל שמאל של ווקאמה "לא קיים", והביא את הדברים לאוזני יעקב שחר.
בכר דווקא חשב אחרת והביא את ווקאמה לבאר־שבע. אמנם המחשבה הראשונית הייתה שמדובר בשחקן שיתחרה על מקומו ב־11, רכישה בווליום בינוני, אלא שתוך זמן קצר היכולת של ווקאמה הובילה למסקנה כי זו הייתה העסקה המוצלחת ביותר בקריירה של בכר. הוויתור על ווקאמה נחשב כאחת הסיבות להמשך הדשדוש של הירוקים בעשור השני של המילניום, בעוד עבור באר־שבע הפכה הרכישה לבינגו ענק. ווקאמה היה השחקן שלקח את באר-שבע לשנים מופלאות.
ולא רק זאת – המשך מסעו, לליגה הטורקית החזקה יותר, הסתיים בתרומה מכרעת לזכייה נדירה של קבוצתו טרבזונספור באליפות. וואקמה נבחר לשחקן השנה בטורקיה, אולי היחיד מבין זרי הליגה הישראלית בשלב זה או אחר, שזכה בתואר הנחשב במדינה אחרת.
בחזרה לקאנגווה: בכר ניסה לנתק אחריות לאי־רכישת קנגאווה ב-50 אלף דולר כבוגר קבוצת הנוער של באר־שבע, וטען כי לא מנע מהכוכב של נבחרת זמביה לשחק בשנה שעברה בהרכב הכוכב האדום. אני חושב שמוגזם להאשים אותו בטעות במקרה הזה. כאמור, אין 100 אחוז הצלחה: פעם אתה טועה ופעם אתה זוכה. כמו כל מאמן נחשב אחר.
חלילוביץ', אוגו, לוקאקו
אם וכאשר קאנגווה יפיק 80 אחוז מהיכולת של ווקאמה, וזה הרבה, הוא יתרום לשאיפותיה של באר־שבע המתמקמת בצמרת וחותרת לחקות את קבוצת 3 האליפויות של בכר במועדון. לא פלא שכמה מהאוהדים הנלהבים הדביקו לו את הכינוי "חלילוביץ'", מכיוון שהוא מזכיר להם את הקשר הבוסני הנהדר שהטיס את הקבוצה קדימה ביחד עם ג'ובאני רוסו בשנות ה־90, כשהשיא היה בגמר הגדול שבו גברה על מכבי ת"א.
אבל ברור שקאנגווה לבדו לא יכול לחולל את השינוי הגדול. הוא "רק" חבר בכיר בשלישיית קישור מצוינת שבסיסה בקשר הנסוג הברזילאי לוקאס ונטורה, "ג'ון אוגו" בפי אוהדי הקבוצה. גבוה, חכם וחזק כמו הכוכב מפעם. הצלע השלישית, אליאל פרץ, תמיד היה מוכשר, אבל העונה שודרג למקומו הראוי בצמרת. ונטורה ופרץ הם בגיל פריחת השיא, 26. רועי גורדנה המנוסה בהיכון להשתלב.
ישנו מישהו נוסף שעורר מחלוקת ועכשיו מוכן לפריצה משלו. עד השבוע שעבר דומה היה כי פול ארנולד גאריטה הקמרוני הוא מועמד לתואר "פלופ". שער הניצחון מול נתניה הזניק את ביטחונו, ומול מכבי חיפה כבר נתן משחק משובח. מדובר בחלוץ חזק המערים בעיות על ההגנות, וגם הוא קיבל כינוי מהאוהדים, והפעם מחייב ולא של שחקן עבר: "לוקאקו".
כמו בכר, גם רן קוז'וך היה מגן ימני, שניהם לא היו כוכבים ברמת נבחרת, ושניהם מנהלי משחק ברמה גבוהה בהרבה בימיהם כשחקנים. עכשיו קוז'וך, בעזרת חלילוביץ', אוגו ולוקאקו, רוצה להשתוות לבכר בהיבט נוסף ולהתחיל לקחת אליפויות.
