הם עמדו בפינה אחרי פינה במדרכות שעוברות מעל תעלות אמסטרדם, מכורבלים, לא לבושים מספיק לרוח החורף המייסרת של העיר.
אחד תיקתק על המסך הווירטואלי. השני החזיק בטלפון ביד אחת, סיגריה בשנייה. ושניהם ניסו להשיג נואשות כרטיסים למשחק של מכבי ת"א הערב באיינדהובן. ככה זה כשאתה מגיע להולנד למשחק מול ערן זהבי בליגה האזורית, האליל שלך, הסמל שאליו אתה מתגעגע, ואין לך כרטיס למשחק. אתה תעשה הכל למצוא אחד.
עוד טלפון נטרק. מכבי ת"א לא יכולה לעזור. איינדהובן דורשת להציג מינוי שנתי כדי להיכנס למשחק. אלעד בוסי (39) מאור יהודה ניתק והדליק עוד סיגריה. כפיר מאיה (36), גם הוא מאור יהודה (שניהם עובדים כפקחים בעיריית ר״ג וכל אחד הספיק להיות הבוס של השני), תיקתק עוד שניות אחדות בטלפון שלו, וסינן קללה. הוא התקדם עד לדף הרכישה של הכרטיסים למשחק, שם ביקשו ממנו את פרטי חשבון הבנק ההולנדי שלו. רק בעלי חשבון בנק הולנדים יכולים לקנות, כרטיס אחד בלבד.
בשעות הצהריים הנואשות גלשה לרשתות החברתיות. אנשים נחתו מתל-אביב, הבינו את המצב, וצייצו ברשתות החברתיות: "שישה מטומטמים נחתו באמסטרדם מתל-אביב, בלי כיוון לכרטיס למשחק. מחפש צדיקים הולנדיים שיוכלו לעזור". הם לא היו לבד. גם מי שמצא כרטיסים ומצא צדיקים הולנדים, לא ידע אם השער ייפתחו מלפניו באצטדיון.
״איזה לחץ״, אמר לי כפיר. ״אני לא יכול לישון מרוב לחץ, אין לי טעם בפה. כל לגימה מגיעה עם הכתם הזה שאין כרטיס ביד. אין את שלוות הנפש של לדעת שאני בפנים. לא כיף לי. באתי לראות את מכבי ואת זהבי, ובינתיים מסתמן שבאתי לאמסטרדם רק כדי להיות שלושה ימים בלחץ. אפילו לעשן אני לא יכול. אי אפשר ליהנות מכלום כשיושבת מעליך עננה כזו של לחץ שלא תצליח להשיג כרטיס". מה שכן, הם הפכו את החוויה של חיפוש אחר כרטיס לאטרקציה של המסע.
כמו פקחים מנוסים הם חרשו את העיר ואת האינטרנט. מהחנות והבארים של איאקס ועד לאחרון המנקים במלון שלהם. כרטיסים זה לא הביא. הספק התחיל לחדור. הם החליטו לשים את מזלם בכפם ולנסוע לאצטדיון באיינדהובן. כאמור, הם לא היה לבד. עשרות כמוהם צעדו הלוך ושוב באמסטרדם, מזוהים בפריטי לבוש מכביסטיים, עיניהם ללא מנוחה. הולכים הלוך ושוב, מדברים שוב ושוב בטלפון, מנסים שוב להיכנס לאותו אתר בציפייה לתוצאה אחרת. בתור למוזיאון אנה פרנק מישהו אמר לחברו: "אז ניסע או לא ניסע היום לאיינדהובן?"
בצהריים עמדו אלעד וכפיר מול דלפק המודיעין בתחנת הרכבת המרכזית באמסטרדם, שם נפלה עליהם מכה חדשה: קווי חשמל נפלו ותנועת הרכבות פסקה. יצאנו למסע מטורף: מאמסטרדם רצנו לרציף לליידן, ממנו לדן האג, משם לרוטרדם בואכה איינדהובן. על המפה זה כמו לנסוע מטבריה לים המלח דרך קפריסין. אחרים הזמינו הסעות, שכרו רכב.
״אם הייתי מספיק, הייתי מדווש על אופניים לשם״, אמר לי נתי, אוהד מכבי שרוף, ״איינדהובן וערן בכרטיס אחד״. כמו כל האוהדים, הוא מבטא את השם הפרטי של הכוכב בשתי הברות ארוכות: ער-רן. כל האוהדים הסירו מעליהם כל סימן זיהוי של מכבי. שמוכרי הכרטיסים לא יחשדו בהם. ״ברור שיש להם מלא כרטיסים. למה הם לא מוכרים? איזה עינוי״, התלונן בוסי. קצת אחרי רוטרדם, עלה נגן רחוב לקרון והתחיל לנגן. מאיה אמר שהוא לא מפסיק להתפלל, שאם לא יהיו כרטיסים הוא יעוף מיד בחזרה לאמסטרדם, בהנחה שיהיו רכבות.
פתאום הטלפון שלו מצלצל. האוזניות הכסופות באוזניו. הוא התחיל לצעוק: ״מה? יש כרטיסים? כרטיסי כבוד? 50 אירו? תקנה, תקנה. אחרי זה אני אדאג אם זה יכניס אותי או לא. תקנה״, הוא אמר לאוהד מכבי מהעבר השני של הקו, ונשם נשימה ושאיפה עמוקה של הקלה. הנגן התחיל לשיר Knock knock knocking on heavens door.
פורסם לראשונה: 18:24, 17.02.22
