ברבע הרביעי, אחרי משחק של עליות ומורדות מצידה של מכבי ת"א, פתאום נזכרתי בדטרויט פיסטונס הגדולה. ה"בד בויז" נהגו להשתעשע עם היריבות במשך שלושה רבעים ולהגיע לדקות ההכרעה בערך בשוויון. ואז הם פשוט נעלו את ההגנה, לא אפשרו לקלוע אף סל קל, וגם סלים קשים בקושי היו, והמשחקים הסתיימו בהפרשים גבוהים. זה היה סגנון אכזרי, כזה ששלח מסר: אולי חשבתם שיש לכם סיכוי, אבל זה לא באמת נכון.
אצל מכבי זה קרה אתמול כמה דקות בתוך הרבע הרביעי. באיירן מינכן עלתה ליתרון אחרי שמחקה פיגור של 16 נקודות במחצית הראשונה, ונראתה לגמרי בשליטה בעניינים. ואז נכנס אנטוניוס קליבלנד, בונזי קולסון עבר לעמדה מספר 4, מכבי התחילה ללחוץ באגרסיביות על מובילי הכדור בשמירות כפולות, נעלה את הסל והשיגה חטיפות שהובילו לנקודות קלות. ווייד בולדווין עשה חיקוי של אייזיאה תומאס לשומר האומלל שפאבלו לאסו החליט משום מה להצמיד לו, סילביין פרנסיסקו, והמשחק הסתיים ב-74:89 למכבי. ניצחון ראשון במינכן אחרי חמש שנים, שני ניצחונות באותו שבוע לראשונה זה המון זמן, הפלייאין זו כבר לא שאלה, אפשר אולי לחלום על המקום השישי.
אני חלילה לא משווה בין מכבי לאחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה של ה-NBA, אבל מה לעשות, אני מת על ניצחונות שמגיעים דרך הגנה. וההגנה היא גם המפתח במכבי: הקבוצה יכולה לנצח גם ביום בינוני מבחינה התקפית, אבל כשהיא לא שומרת אין לה שום סיכוי.
לרוץ כמה שיותר
הניצחון הזה היה מרשים גם כי הוא הושג מול קבוצה שלדעתי די זהה למכבי מבחינת הכישרון (סליחה אם פגעתי), יכול בהחלט להיות שאני "ישראלי הסובל משנאה עצמית" שלא מעריך מספיק את הצהובים כבודדים, אבל בעיניי סרג' איבקה שחקן נהדר, ולדימיר לוצ'יץ' נורא מוכשר, ליאנדרו בולמארו הוא וואו, ואפילו קרסון אדוארדס - שאם מטפלים בו נכון הגנתית, הופך לנזק עבור קבוצתו משום שהוא ימשיך לזרוק גם כשזה מיותר - הוא 'גאנר' מטורף שיכול לחסל אותך אם אתה מאפשר לו.
זה גם היה משחק מאוד הפכפך. הוא נפתח כשג'ייק כהן רושם סטטיסטיקה שלדעתי עוד לא הייתה ביורוליג: "מר נפילה לדקה". באמת, לא ראיתי מישהו שמתנגשים בו כל כך הרבה פעמים בכל כך מעט זמן והוא מתרסק על הפרקט שוב ושוב. קטש הכניס במקומו את קליבלנד אחרי שש דקות, אולי מטעמי חמלה, אבל כנראה גם כי ראה שהגרמנים לא מסתדרים עם מהירות והקבוצה משיגה את רוב סליה במשחק המעבר.
ככלל, המשחק הזה היה דוגמה מצוינת לסגנון ההתקפי של מכבי, שהפך די מאופיין: ניסיון לרוץ כמה שיותר, כשגם אם לא מסיימים את ההתקפות במתפרצות. המטרה היא להשיג כמה שיותר נקודות במשחק המעבר, מה שמצליח בין היתר כי קולסון וניבו הם מסיימים מצוינים במגרש פתוח. כשמגיעים למשחק עומד, אלה כבר מהלכי אחד על אחד של בולדווין ולורנזו בראון, ובהרכב המחליפים פיק אנד רול של תמיר בלאט וחסיאל ריברו. זה שטאנץ, ומול רוב היריבות הוא עובד לא רע. המפתח, כאמור, זו ההגנה.
הרבע הראשון הסתיים ביתרון 21:22 למכבי עם תחושה שאף קבוצה לא מצאה אסטרטגיה להתגבר על היריבה. הרבע השני נפתח כשמכבי עם ג'ון דיברתולומאו, ג'יימס ווב וקליבלנד, שלושה שומרים אגרסיביים, לצד בלאט וריברו. איבקה, המבוגר האחראי של באיירן, היה על הספסל. הלחץ על מובילי הכדור יצר בלבול וקבלת החלטות רעה אצל הגרמנים, מהעבר השני ווב ובלאט הפציצו שלשות, ריברו הופעל מצוין, ומכבי הובילה 26:42. לקראת סוף הרבע חזר איבקה והגרמנים צמצמו מעט: 35:48 במחצית. ווב קלע 12, ריברו 9, כשההגנה של קליבלנד על בונמארו, שהפגיז ברבע הראשון, עצרה אותו לגמרי, ההגנה של דיברתולומאו חיסלה את אדוארדס, וגם בלאט נתן דקות יפות. בקיצור, התעלות של הספסל, דבר מרשים וחשוב.
אבל בעוד הרבע השני היה ניצחון של קטש על לאסו, מאחר שהוא הצליח ליצור הרכב מחליפים שהעניש את זה של באיירן, הרבע השלישי היה מזעזע. הגרמנים כנראה קיבלו צעקות בהפסקה ועלו בגישה הגנתית שונה לגמרי: לחץ כבד על הגארדים של מכבי, ניסיונות לחטוף ולא רק ללוות, ומאחור איבקה מחפה מול החודרים. הפער הלך וצנח, ודווקא כשאיבקה ירד ואפשר היה לחזור לשחק פנימה, בלאט ודיברתולומאו התחילו במטווח שלשות מיותר והרבע הסתיים בתוצאה 62:63 בלבד למכבי - שוב התופעה המדאיגה של הפרש גדול שנמחק תוך זמן קצר. למרות המראות הקשים אי אפשר היה להתעלם מאנקדוטה משעשעת: שחקנה של באיירן, נילס גיפי, נראה כמו גרסה צעירה של דוד דביר.
הכל בזכות הטיימינג
הרבע האחרון התחיל דומה לקודמו. מכבי נכנסה לפיגור, ואז, כאמור, קליבלנד חזר והוביל את הקבוצה לדקות ההגנה הכבירות, שאפילו בראון לא הצליח לקלקל. שמחתי בשביל קליבלנד. לקח כל כך הרבה זמן עד שהוא מצא את מקומו, את תפקידו המדויק, את קצב הפעולות הנכון - מה לעשות וגם מה לא. גם בולדווין מצוין החודש. אתמול הוא קלע רק 15 נקודות, אבל לא בטוח שהוא היה פחות טוב מאשר נגד וילרבאן. במחצית הראשונה הוא ניהל, מצא את האנשים הפנויים, לא כפה את עצמו על המשחק, שמר חזק, ובעיקר, היה קר רוח וקיבל החלטות מצוינות. וכשהיה צריך, הוא לקח אחריות גם בקליעה. בעיניי, זה סדר הפעולות הנכון של גארד כוכב שאחראי גם על חלק מעבודת הריכוז: קודם תדאג לזה שכולם סביבך ישתלבו במשחק ויהיו טובים, אחר כך תהיה אתה הכי טוב מכולם.
והטיימינג שבו כל זה קורה הוא אולי הדבר הכי חשוב. נכון, הפציעה של סורקין היא בעיה, גם היכולת של בראון מדאיגה, אבל שלושת השחקנים החדשים - ריברו, ווב וקליבלנד - היו נפלאים, וזה אומר שקטש הצליח לשלב אותם בקבוצה כמו שצריך. זה לקח לא מעט זמן, אולי יותר מהצפוי, אבל זו התקופה שבה מכבי צריכה להיות בשיאה, ומה שהיה קודם לא ממש משנה.
בשבוע הבא, ולנסיה. יריבה יותר קשה מהאחרונות שמכבי שיחקה מולן, אבל לא משוכה שאי אפשר לעבור אם מגיעים במצב המנטלי הנכון ומשחקים הגנה כמו שצריך. מכבי נמצאת אחרי שורה של משחקים שאסור היה לה להפסיד בהם. היא באווירת פלייאוף כבר כמה שבועות. זה מחשל. אם היא תצליח לשמור על המגמה, אבל גם להימנע מנפילות קיצוניות תוך כדי המשחק, היא אמורה לנצח.
