לפני הרבה שנים עברתי לגור בארה"ב. הייתה לי אנגלית מושלמת. אבל כשהגעתי לשם גיליתי שאני לא מדבר אמריקאית. עברו כמה שנים עד שלמדתי להבין את הסאב-טקסט, את התרבות, את זה ש"בוא נקבע ארוחת צהריים" זה הרבה פעמים אומר בעצם "אין לי שום עניין להיפגש איתך אי פעם".
דני אבדיה הגיע לוושינגטון כשחקן כדורסל מצוין. אבל הוא לא ידע לשחק כדורסל אמריקאי. מה ההבדל? בארה"ב, בכל חדירה יש התנגשות מכוונת בין התוקף לשומר, וכדי להצליח לקלוע אתה חייב לשמור על יציבות מול המגע הזה. באירופה, לעומת זאת, אם התוקף או השומר יוצרים מגע כזה, ישרקו להם לעבירה. מאחר שרוב המשחק של אבדיה מבוסס על חדירות, כי הוא מהיר מאוד ביחס לגובה שלו ולעמדה שבה הוא משחק, העובדה שהוא לא ידע לחטוף את המכה ולהישאר יציב - או אפילו טוב יותר, ליזום את המגע ולסלק מהדרך את השומרים - הייתה מגבלה קשה.
הליך ההבשלה היה ארוך בין היתר כי אבדיה, לפני שנבחר לדראפט, שיחק בעצם רק עונה אחת משמעותית בבוגרים של מכבי ת"א, שגם בה שותף בעיקר בליגה והיה מאוד לא דומיננטי ביורוליג. לפני כן הוא פגש בעיקר שחקני נוער ישראלים. לא דומהבכלום למסלול שעובר צעיר אמריקאי, אבל גם צרפתי או סרבי.
אבל מרגע שזה קרה, זה היה כמו רכיבה על אופניים. אבדיה עבר במכה מ"לא יודע לעשות את זה" ל"אה, הבנתי", ותוך חודשים בודדים ל"מת על זה". ומאז הוא מתקדם בצעדי ענק: משחקן לגיטימי, לשחקן טוב, ועכשיו כבר למצוין - בלי נקודות חולשה בולטות, ועם הרבה יתרונות: מהיר מאוד לעמדה שלו, חכם, יוצר, יכול לשמור על שחקנים במספר עמדות.
אגב, בחודש אוקטובר כתבתי טור לכבוד החוזה החדש שקיבל אבדיה, ובו טענתי שהוא שווה את הכסף כי ברגע שיקלוט את העניין הזה, אבדיה יהיה שחקן שישתפר משנה לשנה. כמובן שגם העובדה שקיבל כזה חוזה העלתה לו את הביטחון, גרמה לו לשחק טוב יותר ולקחת יותר יוזמה על המגרש. עם זאת, אני מודה שלא צפיתי שהוא יהיה כל כך טוב כמו בשבועות האחרונים, תוך זמן כל כך קצר.
השיפור נובע גם מהעובדה שהמאמן שלו התחלף. חלק מהבעיות שראינו אצל אבדיה, והקבוצה כולה, נבע מהמוגבלות, השמרנות והשבלוניות של ווס אנסלד ג'וניור. כשהוא שיחק עם החמישייה הפותחת, דני בקושי נגע בכדור. רק עם המחליפים הוא קיבל הזדמנות ליצור. תחת בראיין קיף וושינגטון משחקת כדורסל הרבה יותר קבוצתי וחכם, הכדור עובר דרך הרבה יותר ידיים, וזה נותן יותר ביטוי לשחקנים חכמים כמו אבדיה.
הסיפור של אבדיה מלמד אותנו עוד שיעור באמריקאית: סבלנות וצניעות. עוד בעונות הקודמות שמעתי דיונים מלומדים על זה שאבדיה צריך לברוח מוושינגטון כי זה מועדון גרוע והוא ראוי ל"מועדון גדול". אבל דני הבין שאין קיצורי דרך: וושינגטון זה מקום שנותן לו ללמוד ולהתפתח, מאמין בו ונתן לו הרבה דקות משחק - הרכיב הכי חשוב לגדילה של שחקן - גם כשהוא לא בהכרח היה ראוי לכך מבחינת הסטטסטיקה ההתקפית. במועדון שמתמודד על אליפות זה לא היה קורה. דני לא התבכיין על מר גורלו. הוא נלחם כדי להפוך לפנים של המועדון, תמיד חיובי, חבר טוב לקבוצה. ככה מצליחים באמריקה. וגם וושינגטון במגמה חיובית. לקח זמן, מנהלים התחלפו, אבל זה קורה.
ועכשיו, תאמינו או לא, מגיע המבחן האמיתי. השבועיים האחרונים הפכו את אבדיה לאחד משני השחקנים בוושינגטון שההגנה של היריבות תתמקד בהם בכל משחק (לצד קייל קוזמה). זה כבר אתגר בקנה מידה אחר. סביר להניח שהממוצעים קצת ירדו. השאלה אם זה יהיה זמני, עד שאבדיה ילמד להתמודד גם עם זה, או קבוע. בכל מקרה, בפעם הראשונה בקריירה, אבדיה מתחיל לאתגר את תקרת הזכוכית שלו. שחקן מצוין הוא יכול להיות. אולסטאר? ימים יגידו. אבל כמה אנשים האמינו בעונה שעברה שבכלל נגיע לדיון הזה?
פורסם לראשונה: 01:30, 16.02.24
