נילס מלנהאוור עמד על הפלטפורמה של הרכבת בברלין בחמש וחצי בבוקר עם החבר שלו, מריוס ריינמן. "אין מצב שאנחנו מפסידים את האליפות היום", הוא אמר. כמו כולם הוא היה עטוף כולו בצהוב ושחור. "את הפאשלות שלנו אנחנו עושים במגרשי החוץ".
ואם לא תזכו?
"מוות".
כשנשמעו השריקות האחרונות בדורטמונד ובקלן, אנשים נשכבו על האספלט החם ומיררו בבכי. אב שהסיע את שלושת ילדיו מהמבורג בטרנספורטר אפורה, שם את ראשו על ההגה ומירר בבכי שעה ארוכה, ילדיו ניסו לנחם אותו מאחור ללא הצלחה; זוגות נעמדו ובכו. הם חזרו לשערי הארץ המובטחת אחרי עשור, ולא קיבלו אשרת כניסה.
7 צפייה בגלריה
"יש אנשים שיצאו מהאצטדיון בידיעה שהם לעולם לא יראו פה עוד אליפות". אוהדי דורטמונד מאוכזבים
(Sascha Schuermann / AFP) )
זה היה יום אביב נהדר. גבר ואישה בגופייה ובמכנסיים קצרים, מציגים את חיוורון גופם מהחורף המייגע, שרו כל היום לפי המנגינה של בילבי ולפי מונטי פייתון – Always look at the bright side of life: דורטמונד תזכה באליפות, ושאלקה שייסה תרד ליגה. הם שרו ושרו, לא כדי לעודד את קבוצתם, אלא כדי לגרש את הפחדים המנוולים והספקות המטונפים, כמו אדם ששורק לבד בחושך. הם מכירים טוב־טוב את הנרטיב של הקבוצה שלהם.
"אי־אפשר עונה שלמה לבנות על זה שבאיירן תעשה את העבודה בשבילך", אמר ריינמן. "זו הייתה הזדמנות של פעם בעשור. יש אנשים שיצאו מהאצטדיון בידיעה שהם לעולם לא יראו פה עוד אליפות. מוות". שאלקה ירדה ליגה, אבל זה לא ניחם אף אחד. דורטמונד הייתה צריכה ניצחון ביתי, אבל סיימה ב־2:2. באיירן מינכן עשתה את שלה עם ניצחון 1:2 בדקה ה־89, זכתה באליפות 11 ברציפות ועוד לפני כן פיטרה את המנכ"ל אוליבר קאן והמנהל המקצועי חסן סליהמידז'יץ'.
הלב של מרקו
עשרות אלפים עמדו מחוץ לאצטדיון בדורטמונד ועודדו. בגלל ש"סקיי" לא נתנה אישור לשידור פומבי, הם לא יכלו לראות את המשחק. כשנשמעה השאגה הראשונה, היא הועברה החוצה, ומשם לריכוז רחוק יותר של אוהדים, עד שהגיעה לעיר העתיקה. התברר שמיינץ שמה גול וגם באיירן, ומיינץ עוד אחד, ובתוך כל החדשות הרעות הללו נפלה גם חדשה אחת טובה על פנדל לדורטמונד. אבל גם הפנדל הזה לא עמד ברף הציפיות ממנו.
מי שהחטיא את הפנדל היה סבסטיאן האלר, שהתחיל את העונה עם סרטן אשכים, עבר שני ניתוחים, קיבל ארבעה טיפולי כימותרפיה ונאלץ לספר לילדים שלו למה הוא מאבד שיער ככה. האלר חזר והפך לסיפור הגדול של דורטמונד ושל הבונדסליגה. איך נלחמים עד השנייה האחרונה, לא מוותרים, תמיד יש סיכוי, תמיד מסתכלים על חצי הכוס המלאה. מה עושים עם השיט הזה עכשיו? ספורט הוא כמו החיים, רק קצת יותר יפה וקצת פחות אכזרי. אבל הוא עדיין יפה ואכזרי.
גם אחרי הגולים נגדם, האוהדים לא איבדו תקווה. היה מספיק זמן על השעון, השמיים היו תכולים מדי, השמש לא השאירה מקום לפסימיות. ה"יהיה בסדר" בשיפולי הבטן הופך למועקה ולידיעה שכלום פה לא הולך להיות בסדר. כל הליגה חיכתה שייגמר שלטון העריצות של באיירן שהרס את התחרותיות ואת הליגה, ודורטמונד, כרגיל, לא יכלה להציל אפילו את עצמה.
החולצה הפופולרית ביותר בעיר הייתה של בן העיר מרקו רויס, שהגיע לקבוצה ב־2012 אחרי שזכתה בשתי אליפויות רצופות. הוא שיחק עם כל הכישרונות העצומים שטיפחה דורטמונד ומכרה למועדוני ענק בסכומי עתק. הוא נשאר נאמן ופצוע, פיספס את הזכייה בגביע העולמי ב־2014 וצנח אל הדשא שבור בשריקה האחרונה. הלך עם הקבוצה את כל הדרך במדבר וכבר הריח את הארץ המובטחת, את ניחוחה המשכר של השמפניה של האליפות. איך הכל קרס, לעזאזל? קלן לא יכלו להחזיק עוד כמה דקות?
"דורטמונד היא לא עיר רומנטית, היא עיר של כורים", אמר לי ריינמן ברכבת בדרך למשחק, "אבל אין אליפות יותר רומנטית מאשר של הילד המקומי. אני מקווה שהמצלמה תתמקד רק עליו בסיום. איזה רגע". המצלמה התרכזה בו ותיעדה אותו קורס לדשא. אין משהו בגוף של רויס שיכול להיקרע ולא נקרע. אבל עכשיו הלב שלו נשבר. מסביבו היה אלם של 81 אלף צופים. במקום מצעד האליפות שהיה אמור להתקיים היום, זו תהיה הלוויה המונית.
ספורט יכול להרוג
אנשים לקחו את ילדיהם ואת ההורים שלהם והגיעו לעיר במאות אלפיהם. במטוסים, ברכבות, במכוניות. רצו להעביר את מקל האהדה לילדיהם למודי האכזבות. היום, הבטיחו להם, תגיע הפסקה של אושר למסע הסבל. עמרי הולצמן (41), שש שנים בדורטמונד, חבר במועדון האוהדים של דורטמונד בארץ, אומר בכאב: "היינו 30 ישראלים מהמועדון בקיר הצהוב, לא חיכינו לזה. לא ככה. עדיף כבר לסיים במקום העשירי. אנחנו בהלם. הלם".
המוות הספורטיבי תמיד מכניס להיריון תקווה חדשה. "האליפות הזו תהיה כמו ילד שנולד בלי יחסי מין", אמר מלנהאוור, "אף אחד לא ראה אותה באה. היא תהיה מתוקה כפליים. התגשמות של חלום שהיה אסור לנו לחלום בכלל".
ואחרי המשחק הוא אמר: "בשבוע האחרון לא ידענו מה לעשות עם עצמנו, איך להעביר את הזמן, הנסיעה ברכבת לפה הייתה סיוט כי אין מה לעשות חמש שעות. ועכשיו אני שואל את עצמי מה עושים עם החיים האלו, לעזאזל? איך אני מרים את עצמי חזרה, כשכל מה שאני רוצה זה לזחול למיטה ולא לצאת? איזה דיכאון. איזה דיכאון. איך דיברנו ככה לפני המשחק, איך לא למדנו לא לטפח ציפיות".
7 צפייה בגלריה
בפעם ה-11 ברציפות. שחקני באיירן מינכן מניפים את צלחת האליפות
(צילום: Alexander Hassenstein/Getty Images)
העונה של באיירן הייתה כמו לצפות באסון המתרחש מולך בשידור חי שבוע אחרי שבוע, ועדיין היא עשתה הרבה יותר כסף מאשר כל מועדון אחר. לפעמים יש הזדמנות של פעם בחיים או בעשור, ודורטמונד לא לקחה את מה שבאיירן נתנה. זה לא יחזור בקרוב. שום אלופה גרמנית לא זכתה עם מספר נקודות קטן כמו באיירן השנה. הו, איזו הזדמנות זו הייתה. ללמד את הצאצאים שכסף לא קונה הכל. שהאליפות היא לא רכוש פרטי של באיירן.
בחמש ועשרים ההמון התפזר ליחידות בודדות. איש ואישה התכווצו לבדידותם ולצערם. מכירים את כל הפרסומות שמשבחות את הספורט וטוענות שהוא טוב לבריאות? אף אחד לא כותב את האזהרה באותיות הקטנות, שספורט יכול להרוג.
