למי לא נמאס כבר מהמסוט אוזיל הזה? כמה עוד אפשר לשמוע שהוא מתקרב לרודן ארדואן ומרחיק את הדמוקרטיה מאחיו הטורקים? למה זה אמור לעניין אותנו שאוזיל הצטלם כשהוא חושף על חזהו השמאלי קעקוע של "הזאבים האפורים", ארגון טורקי ימני קיצוני ולאומני? המטרה של התנועה הזו, שעל החגורה שלה יש לא מעט פשעים ומקרי רצח, ונחשבת למקורבת למפלגתו של ארדואן, היא חזרה לטורקיה הענקית, מהבלקן ועד לסין.
אוזיל היה כבר אמור לסיים את סבב הסלבריטי שלו. הקריירה שלו מאחוריו. בשביל מה הוא צריך את זה, ולמה זה ממשיך לעניין ולהדהים אותנו? אוזיל, שהתמונה שלו עלתה לחשבון האינסטגרם של מאמן הכושר שלו, לא הגיב לתמונה. אבל הוא נתן לסטורי לייק.
הסיפור של אוזיל, השחקן שכל תכליתו כשחקן היתה לתת ולעשות את האחר טוב יותר, מרתק אותנו כי אוזיל הוא משל. הנה בן המהגרים שהגיעו לעבוד בגרמניה ונשארו. הנה הילדות בגלזנקירשן. הנה הברק, האימפרוביזציה, הווירטאוזיות של המהגר משולבים ביחד עם החינוך הפרוסי של הכדורגל הגרמני: נלחמים עד הסוף, משמעת, ציות להוראות הטקטיות.
אוזיל היה השחקן המושלם. הנסיקה שלו תאמה את זה: ורדר ברמן, ריאל, ארסנל. הוא היה שותף לנבחרת הפלא ב-2010, ולזכייה בגביע העולמי ב-2014. הוא לא היה רק השחקן המושלם. הוא גם היה האזרח הגרמני המושלם, הפטריוט, מביא הגאווה, מולטי תרבותיות באיש אחד, הגשר בין המזרח למערב.
אי אפשר לדעת עד כמה זה קשור למקרה הזה, אבל גם השבר בין אוזיל למולדת נשבר קרוב למשבר הפליטים. אוזיל הולך ומתקרב למיצר הטורקי הלאומני שבו. הוא מצטלם עם ארדואן. התקשורת הגרמנית והציבור מתפוצצים עליו: איך הוא מעז להצטלם עם הנשיא שמייצג את הוריו, את המורשת וההיסטוריה שלו. יש בגרמניה דרישה לא נאמרת מצד הציבור: כשאתה כאן, אתה גרמני. אתה תלמד את השפה שלנו, ותאמץ את המנהגים והערכים שלנו. תשכח מהעבר שלך. חלק מהערכים: לא מתחבקים עם רודנים
אבל אוזיל ניסה להיות גרמני. מה יותר גרמני מאוזיל? ועדיין, אוזיל הוא גרמני, אחר. המורשת וההיסטוריה שלו שונים, צבע העור שלו שונה. כשאוזיל יצא לרגע ממסגרת היחסים שלו עם המולדת, המולדת מיהרה להזכיר לו מיהו ומאין הוא בא ומה המקום שלו בתוך החברה הגרמנית. כשגרמניה הושפלה כבר בשלב המוקדם של הבתים ברוסיה, הציבור והעיתונות הפנו אצבע מאשימה כלפיו. ההתאחדות הגרמנית והשחקנים הפנו לו גב. אוזיל למד טוב מה המקום שלו.
צריך לזכור את הקונטקסט של אוזיל. כשהוא הגיע לנבחרת הלאומית, בבתי קפה טורקיים היו שורקים לו בוז מלווה בקללות עסיסיות בכל פעם שהוא נגע בכדור. בעיניהם הוא היה בוגד אופורטיוניסט. ב-2010, כשגרמניה שיחקה נגד טורקיה, היחס הזה היה מחריש אוזניים, אבל ההצלחה על הדשא של אוזיל בסוף נדבקה אליהם. עבור הטורקים הוא היה סמל למוביליות חברתית. עבור הגרמנים הוא הפך למודל לאינטגרציה.
אוזיל הפנה כעת את גבו לגרמניה סופית. הוא מתנער ממנה, מתרבותה, מערכיה. האיש שספג העלבות כבדות וגזעניות כל כך מצד חברים בימין הקיצוני הגרמני, מביע את תמיכתו עם הלאומנים הטורקים של הימין הקיצוני. "כשאנחנו מצליחים, אני גרמני", אמר אוזיל הממורמר ב-2018, "כשאנחנו מפסידים, אני טורקי". אוזיל, בצדק, הרגיש שהחברה הגרמנית מקבלת אותו על תנאי.
מה אמורים הגרמנים להבין מהסיפור של אוזיל על מפעל ההגירה והאינטגרציה הזה? מה אמורים טורקים-גרמנים ללמוד מהסיפור הזה? אולי שאנחנו אופטימיים, שהדבר הזה לא יכול לעבוד אפילו אם אנחנו באמת רוצים והתנאים הם אופטימיליים. אולי אוזיל מעניין אותנו, כי בפינה אנחנו עדיין מקווים שזה יעבוד, למרות שעמוק בפנים ברור שאוזיל בחר בטורקיה, גם כי הוא טורקי וגם בגלל שגרמניה דחתה אותו, וכי שני הקווים הללו לעולם לא משתנים, ולעולם לא נפגשים.
