מתחת לאחד העצים שהטילו צל מחוץ ליציע המערבי באיצטדיון בנתניה, ישבו כ-30 אוהדי עירוני קרית שמונה ושרו שירים. מערכת קריוקי נשאה את הקולות שלהם רחוק יותר מכפי שהתכוון הטבע. על גב החולצות הרשמיות שלהם שמות שלא אומרים הרבה לאחרים, אבל עבורם הם גיבורים – "קהת", "שכר", "רוצ'ט". שלו בוגטוס, 27, לא הצטרף לשירה, אבל כמוהם הוא יודע דבר אחד או שניים על אהדה מרחוק. הוא אוהד שרוף של ברצלונה, המשחקת כמה אלפי קילומטרים מעיר הולדתו, אך ספק אם העלה אי פעם בדעתו שגם עם הקבוצה המקומית שלו הוא ינהל יחסים בשלט רחוק.
הוא מגיע לכל משחקיה של עירוני קרית שמונה מחיפה, שם הוא מתגורר כבר חמישה חודשים במלון אליו פונה יחד עם חברתו. אחרים מגיעים בהסעות מאורגנות שיוצאות מתל אביב, נתניה וערים נוספות. כן, עירוני קרית שמונה, בעברה מהקבוצות הלוקאליות ביותר בישראל עם בסיס אוהדים שמתחיל בקיבוץ דפנה ומסתיים במקרה הטוב בקיבוץ סאסא, היא היום רעיון בפריסה ארצית.
איזי שרצקי: "לאף אחד מהממשלה לא אכפת מק"ש"
(ONE)
כמו בית"ר ירושלים, מכבי תל אביב ומכבי חיפה – יש לקרית שמונה כיום אוהד כמעט בכל עיר. מכל רחבי הארץ מגיעים למשחקים שלה, פרט למקום אחד – קרית שמונה. כ-3,000 תושבים בלבד נותרו בעיר, כעשירית מאוכלוסייתה בימי שלום. מאז שבו הליגות לפעילות היא מקיימת את משחקיה באיצטדיון בנתניה, מתאמנת בחדרה – לאן שתישא אותה הרוח, היא תתאמץ להרגיש בבית. אמש (שישי) הביסה שם את מכבי הרצליה 0:5 לעיני כאלף אוהדים, וחגגה את חזרתה לליגת העל אחרי שנה אחת בלבד בליגה הלאומית. לליגת העל קרית שמונה יכולה לחזור, אבל האם היא יכולה לחזור לקרית שמונה? זה כבר לא קשור בספורט.
על כר הדשא המצהיב שמאחורי השער עליו ניסה בלא הצלחה להגן שחר אמסלם, שוערה של מכבי הרצליה, הסתובב בהתרגשות ניכרת ציון מרדכי, אביו של שחקן הקבוצה, יאיר. במקור הוא מנהל איצטדיון, רק שכיום אין איצטדיון, אז אפשר לומר שעתה הוא רק מנהל. לארח בקרית שמונה ייקח זמן גם אם מחר חסן נסראללה מקפל את הזנב ונסוג אל מעבר לליטני. בוגטוס מספר שהיו שם חמש פגיעות, כל המגרש – בורות של נ"טים, נזקים שאפילו שזרוע חורף קפדני לא יתקן. היכן תארח קרית שמונה את משחקיה בעונה הבאה בליגת העל? אין לדעת. אולי בטבריה, אם המגרש שם יפתח ואם זו עדיין תישאר אזור בטוח.
בדקה ה-24 כבש מוחמד אבו רומי את מה שיהיה השער הראשון מבין שלושה שלו במשחק. הוא אחד ממספר בוגרי מחלקת הנוער שהיו חלק מהסגל שהחזיר את הקבוצה למקומה הטבעי, ביניהם מרדכי הקטן שכבש את שני השערים החשובים ביותר של הקבוצה העונה בניצחון על טבריה לפני שבועיים. מתח גדול לא היה פה. שבוע אחרי שגמרה לבני יהודה את העונה עם 2:2, הרצליה התפוררה בידיים של קרית שמונה, נכנעת בפני סיפור שהוא טוב מכדי להיות אמיתי במציאות שהיא רעה מכדי להיות אמיתית אך היא בכל זאת אמיתית.
"החיבור של העיר לקבוצה התגבר", אומר בוגטוס, "יש מניע יותר גדול מכדורגל בשביל להצליח. גם השחקנים מרגישים שהם משחקים בשביל משהו שהוא גדול יותר מעצמם". אם לא היו דברים חשובים יותר להתעסק בהם, מישהו היה עושה על זה סרט.
בוגטוס מספר על הכדורגל כאסקפיזם המושלם בימים טרופים אלו, המקום אליו הוא ושכמותו בורחים מעצם הבריחה. עד לכדי כך הגיעו הדברים, שלנסוע למשחק ביתי של קרית שמונה בנתניה מהווה מבחינתם אקט של נורמליות. מהבחינה הזאת אולי התמזל מזלה של קרית שמונה להיות העונה בליגה הלאומית ולא בליגת העל – הצורך לעלות ליגה, על אפקט ה"חזרה למקום הטבעי", מתכתב עם שאיפה כבושה ובלתי ניתנת למיצוי בשלב זה, והיא לחזור לעיר עצמה.
במובן הזה, הכדורגל הוא המציאות המדומה של קרית שמונה, תחליף לחיים עצמם ובמסגרתו הכל אפשרי, סינתזה של הצרות עם יריבים נחמדים בהרבה. הכל פשוט יותר כשכל מה שצריך לעשות הוא לסיים באחד משני המקומות הראשונים בליגת המשנה, לא לצאת למלחמה. לא שזה הלך בקלות. הפסד לנוף הגליל לפני שבועיים הציב את קרית שמונה בסכנה לאבד הכל, אך שלושה ניצחונות רצופים ביחס שערים 0:10 סגרו את הסיפור.
עוד לפני שהסתיימו שתי דקות תוספת הזמן, שחקני קרית שמונה כבר החלו את החגיגות על הספסל. עשן כחול דק עלה מהיציע שאוכלס בצפיפות, גרסת הליגה הלאומית לרימוני העשן המחניקים של אוהדי הקבוצות הגדולות. בצדה האחורי של החולצה החגיגית שלבשו השחקנים נכתב "Bring them Home now", בכוונה ברורה לחטופים המוחזקים בעזה, אבל אולי גם על תושבי קרית שמונה עצמם, להבדיל אלף אלפי הבדלות. החגיגות היו מאופקות, כמתבקש בימים אלו, אך בכל זאת חגיגות. אם לא נשמח היכן שאפשר לשמוח, נשתגע, ואם יש קבוצה אחת שהרוויחה את הזכות לצעוק "יש" אחד גדול, היא הסתובבה אמש על הדשא בנתניה.
