כדי להבין את המהפכה שחולל מודי בר-און בתקשורת הספורט הישראלית, צריך לצפות ביוטיוב בתוכנית "מבט ספורט" ולהבין איך שידרו כאן ספורט עד אמצע שנות ה-90. מוצר כבד, איטי, חסר הומור וחיים. מלבד איים בודדים של יצירתיות, ספורט שודר באותה רצינות וכובד של משדר חדשות, ללא ההקשרים התרבותיים שמלווים אותו. כשמדברים על תרבות ספורט בישראל, מדברים על מודי בר-און.
היום, כתבות מגזין בטלוויזיה על איפה גדל המגן של ריאל מדריד או מה שר הקהל של ליברפול נראות לנו מובנות מאליהן. זה לא תמיד היה ככה. הכדורגל האירופי לא ממש הונגש לצופה הישראלי והמפץ הגדול של ליגת האלופות בעולם הכדורגל לא היה מגיע לישראל, לפחות לא בצורה הזו, ללא התיווך של מודי ואולפן ליגת האלופות. הוא הראשון שהפסיק לדבר אל הצופים מלמעלה ולמעשה אמר להם: "גם אני, כמוכם, קודם כל אוהד כדורגל".
לא רק מונח קליט
אולפן ליגת האלופות היה חייזר בהתחלה. תוכנית קצבית, סוערת, עם המון חן והומור, שונה לחלוטין ממה שהכרנו עד אז. המילה "תבלו" לא הייתה רק מונח קליט של מודי. היא הייתה הלב של התוכנית. כדורגל הוא בילוי, כדורגל הוא תרבות. הוא לא רק משחק שצריך לדווח עליו ביבשושיות וברצינות תהומית.
מודי גייס את כישרון העל האמיתי שלו - ליצור ולספר סיפור - והביא אותו לעולם הספורט. משחק בין באיירן מינכן לברצלונה, קיבל אותו יחס כמו יצירות על-זמניות שלו דוגמת "הכל אנשים". 20 פרקים בלבד על אישים בהיסטוריה היהודית, סדרה ששודרה ב"חינוכית" ויועדה לילדים, אבל מרוב שהייתה אינטליגנטית ומעמיקה גם מבוגרים נשבו בקסמה. כך גם אנשים שלא בהכרח אהבו כדורגל או הבינו בו - התחברו אליו בזכות אולפן ליגת האלופות. בזכות מודי. הוא גרם למאות אלפי ילדים ומבוגרים לרצות להתעמק בכדורגל, לאהוב את השחקנים ה"אפורים" יותר (כמו המערכון: "להיות רוי קין") ולהבין את התרומה של המשחק הזה לחברה.
לראות את המשחק כמו שמודי ראה
מאחורי "תבלו" הסתתרה אג'נדה שלמה. לא רק בילוי במובן של הנאה. מודי עודד את אוהבי הכדורגל לחקור, לדעת עוד, לקרוא יותר, להבין את ההיסטוריה של המשחק ולהפיק מ-90 הדקות הללו קצת יותר מהנאה רגעית. הוא לא התייחס לצופים כמי שבאים לפצח גרעינים מול המסך ולצרוח על הטלוויזיה, לא פחד לאתגר אותם.
זה עבד לו, אולי אפילו יותר ממה שחשב. הרבה בזכותו, דור שלם של חובבי כדורגל רואה את המשחק כפי שמודי עצמו ראה אותו. הוא מחפש את הסיפורים המיוחדים וצמא לידע נוסף. הדור הזה רואה בכדורגל יותר מחוויה שטחית של 90 דקות, שבה מנצחים או מפסידים ואז הולכים הביתה.
כי אחרי שהמשחק נגמר חוזרים לחיים האפורים. אם לא לקחת משהו מחוויית הכדורגל, אז מה עשית פה בעצם? סתם צפית במשחק. אצל מודי לא היה "סתם" משחק: כמעט בכל שידור הוא היה מוצא זמן לאנקדוטה תרבותית שהייתה מעשירה את הצופים. כי כדורגל הוא תרבות וזאת המורשת האדירה שהוא הותיר אחריו.
