לאו מסי נוחת בפריז לקראת החתימה בפ.ס.ז'
(צילום: רויטרס)
ברשותכם, בואו נתחיל בציטוט מרגש. ניימאר לא ידוע כמישהו שמסתיר את התחושות שלו, לטוב ולרע, אז כשהוא שופך את הלב הוא יודע בדיוק איך לגעת.
"אני תמיד מספר את הסיפור הזה", הוא אמר בראיון לפני שנתיים, "זו דוגמה לכמה שלאו מסי חשוב עבורי. הגעתי לברצלונה בביישנות, פחדתי לעשות טעויות, ידעתי ששם יהיה קשה יותר לשחק את הכדורגל שלי. באחד המשחקים ישבתי ובכיתי בחדר ההלבשה, הרגשתי ששום דבר לא הולך לי. וברגע שהייתי זקוק ביותר לתמיכה שלו, המנהיג של הקבוצה, השחקן הטוב בעולם, ניגש אליי, החזיק לי את היד ואמר לי: "אתה חייב להיות עצמך, אתה חייב להיות מאושר, אתה חייב להיות אותו השחקן מסנטוס. אל תפחד ממני או מכל אחד אחר, אני כאן כדי לעזור לך".
עילוי הכדורגל מסי עוזב את ברצלונה
(צילום: שחר גולדשטיין)
זה בסיס משמעותי באחת החברויות היפות בעולם הכדורגל. לשניהם יש חברים קרובים אחרים: מסי מחובר מאוד כבר שנים רבות ללואיס סוארס ולסרחיו אגוארו (זו הסיבה שבארסה החתימה את החלוץ, אבל הם לא יזכו לשחק יחד), ניימאר יצר חיבור חזק בחדר ההלבשה של פ.ס.ז' עם המושבה הברזילאית שעברה שם לאורך השנים, במיוחד מרקיניוס. אבל זו חברות אחרת, כזו שלא נראה היה שיש לה סיכוי. ארגנטינאי וברזילאי, הכוכב המופנם בעולם מול אחד הספורטאים המוחצנים ומעוררי המחלוקת שיש, שני גאונים שאוהבים את הכדור ברגל. אבל איכשהו, בזכות נקודת הזמן בה מסי ידע שהוא זקוק לילד מסנטוס לצידו ותמך בו, הקשר החם נוצר.
הפרידה ביניהם לא הגיעה על בסיס אישי, אלא מקצועי לחלוטין. זה היה החלק הקשה ביותר עבור ניימאר, לפרק את שלישיית MSN שכללה את סוארס והבהילה את העולם – ולוותר על הידידות שצמחה שם. אבל הוא הרגיש לפני ארבע שנים, כאשר עבר לפ.ס.ז' תמורת 222 מיליון אירו, שמה שהוא צריך כשחקן שמנסה להטביע חותם היסטורי זה להוביל קבוצה ככוכב הבלעדי, ולא להיות בצל של מסי או חלק משלישייה.
זה לא היה פשוט עבורו. הוא סיפר בעבר כי הוא מתגעגע למסי בכל יום, אוהב אותו בצורה מיוחדת ומקפיד לדבר איתו בקביעות: "אנחנו מתבדחים, עוקצים זה את זה, שומרים על קשר למרות המרחק". מסי עצמו הודה ששלושת חברי MSN שמרו על קבוצת ווטסאפ משותפת. זו הייתה אחת הסיבות שבתקופה הקשה בפריז ניימאר לחץ על חזרה לברצלונה, ויותר מכל אוהד, הוא היה בעננים כשמסי התחיל להתקרב לפ.ס.ז' ועוד לפני החתימה מיהר לצייץ: "שוב ביחד".
הם המשיכו לבלות יחד עם המשפחות בחופשות, כולל אחת לאחרונה באיביזה בה נכחו גם מרקו וראטי ואנחל די מריה, שחקני פ.ס.ז'. המון תיאוריות קונספירציה עלו בגלל התמונות, אבל מסי התחייב כי למרות שביקשו ממנו להצטרף אליהם, המעבר לפריז כלל לא עמד אז על הפרק. עם זאת, הדיווחים על כך שניימאר לוחץ עליו לבוא לפריז עלו ללא הרף בשנים האחרונות, ולצד התמריץ הכספי והאפשרות להילחם על זכייה בליגת האלופות עם קבוצה חזקה יותר, אין ספק שמסי התלהב מכך שישתף פעולה מחדש עם החבר ויהיה קרוב אליו.
צריך לזכור כי מדובר בנושא משמעותי בקריירה של מסי. בשנה שעברה, כאשר ניסה לקדם מעבר למנצ'סטר סיטי, מקורבים אליו סיפרו כי הנושא שהטריד אותו במיוחד היה מחסום השפה והצורך לעזוב את ביתו בברצלונה. גם עכשיו, במסיבת העיתונאים בה נפרד בבכי מהמועדון, הוא הדגיש במיוחד את הקושי של משפחתו לנטוש את העיר שהפכה לביתה. בפריז, יהיה לו נוח יותר לצד ניימאר, די מריה והמאמן הארגנטינאי מאוריסיו פוצ'טינו שיעזור לו להתאקלם ולהרגיש במהירות בנוח.
בעניין ההבדל באישיות שלהם, מסי מעולם לא ראה זאת כבעיה ואמר בעבר לאתר ברצלונה: "האופי של ניימאר עזר לו להתחבר מהר מאוד לקבוצה. הוא בחור חיובי ואין בו טיפת רוע. הוא אדם מדהים". כששיחקו ביחד, גם לא היה אגו – אולי בסופו של דבר זה ההיבט שגרם לניימאר לעזוב, אבל רק מבחינת ראייה כללית של הקריירה. על המגרש הם מעולם לא התנגשו, אלא הפכו זה את זה לטובים יותר ושיתפו פעולה בצורה מהממת. הם מאוד מעריכים את סגנון המשחק זה של זה, ואהבו לשחק יחד. ניימאר לא בא על חשבון מסי, אלא בתור מעריץ של מסי (הוא אמר כי לדעתו הארגנטינאי הוא הכדורגלן הגדול בכל הזמנים), ולא ניסה לקחת ממנו כלום. כנראה שהעמדה בה מסי כבר ניצב, והפרש הגילים (ארבע שנים וחצי) מנעו התנגשות וקידמו חברות.
והשיא של כל זה הגיע רק הקיץ. לא, לא המעבר של מסי לפ.ס.ז', אלא גמר הקופה אמריקה. ברזיל מול ארגנטינה במרקאנה. מי שחשב שניימאר לוקח בקלות דברים כאלה, ראה אותו מתייפח על הדשא אחרי ההפסד – שהיה מצדו השני של המטבע גם הניצחון הגדול של מסי, התואר הראשון עם הנבחרת. בעיצומן של החגיגות, ממש כמו אז כשניימאר הגיע לברצלונה, מסי מצא את דרכו אליו והשניים התחבקו ולא היו מוכנים לעזוב זה את זה. האחד ניחם, השני בירך. בלי יריבות, רק אהבה.
וזו הסיבה שהם יעריכו כל כך את ההזדמנות לשחק שוב באותה קבוצה. הם האמינו שזה כבר לא קורה, ועכשיו האושר הזה, והרצון להישגיות, ידחוף אותם לבצע דברים שישאירו אותנו ללא מילים.
