הקו המחבר בין הדרמות המרגשות באולמות ההתעמלות בטוקיו ובפריז, בין מדליית הזהב של לינוי אשרם לכסף של הנבחרת הקבוצתית, היא המאמנת איילת זוסמן שהפכה את ההתעמלות האמנותית הישראלית לאימפריה עולמית, כזו שכבר ביפן שברה את ההגמוניה הרוסית בענף.
זוסמן בת ה־45 אחראית לשתיים מהמדליות היוקרתיות ביותר בהיסטוריה האולימפית של ישראל, כמו סרגיי וייסבורג שהשיג עם ארטיום דולגופיאט זהב וכסף בתרגיל הקרקע, וקצת מעל גור שטיינברג שהוביל את גולש הרוח גל פרידמן לזהב וארד.
אלו היו שלושה ימים מטורפים מבחינתה של זוסמן, בשתי זירות, אחרי שמאז טוקיו היא קיבלה אחריות גם על הנבחרת הקבוצתית במקום אירה ויגדורצ'יק. שלשום היא הובילה את דריה אטמנוב למקום החמישי ביחידות ואתמול את הנבחרת לפודיום.
זוסמן הייתה אלופת ישראל בגיל 15, אבל פרשה שנתיים לאחר מכן. אחרי שירות צבאי כמדריכת קרב מגע וקצינת אימון גופני, היא החלה לאמן בהפועל רמת־אליהו בראשל"צ. בבייג'ינג 2008 היא הייתה זו שבנתה את התרגילים של אירה ריסנזון ובמקביל שימשה ככוריאוגרפית של הנבחרת בסין וגם בלונדון־2012, כשכבר כספורטאית פעילה היא זו שבנתה לעצמה את התרגילים. אלא שאז התפצלו הכוחות בגלל גישות אימון שונות, זו של ויגדורצ'יק שהובילה קו קשוח ולא מתפשר מול הספורטאיות, וזו של זוסמן שדוגלת בשיטה חמה ומחבקת יותר. במקביל נוצר החיבור האישי בין זוסמן לאשרם, והיא החלה לאמן אותה עד לזכייה במדליית הזהב האולימפית. אחרי טוקיו זוסמן קיבלה, כאמור, את האחריות על הנבחרת, והיא הקימה קבוצה חדשה עם מתעמלות שנבחרו בקפידה ממועדונים שונים.
אתמול, אחרי שהביאה את המדליה השביעית למשלחת הישראלית, היא לא עזבה לרגע את דגל המדינה והחיוך לא מש מפניה - בדיוק כמו לפני שלוש שנים.
את קולטת שאת מאמנת של אלופה וסגניות אלופות אולימפיות?
"אני אפילו לא מצליחה לחשוב על זה עכשיו. לי היה הכי חשוב שיהיה טוב לכל עם ישראל ולכל האנשים שתמכו בנו. זו גאווה, ואנחנו כל כך מאושרות שאחרי העבודה הקשה, עשינו את זה. הגיע לבנות האלו והצוות המושלם הזה, הגיע לנו".
"אני מוקפת רוסיות"
את צברית שנולדה בחולון בתוך בועה של עולם רוסי נטו.
"אצלנו כולן מדברות רוסית. אני מוקפת רוסיות, הצברית היחידה בצוות, אבל יש לי שמינית רוסית בשורשים".
מהו החוט המקשר בין אשרם לבינן?
"גם היא עבדה קשה במשך חמש שנים, נלחמה להשיג את המטרה. נכון שהיא לא רוסייה, אבל אין קשר למוצא, כל מי ששואף, חולם ועובד קשה מאוד יגשים את החלום. צריך להאמין ולא לוותר".
הפכת למאמנת הישראלית הגדולה בכל הזמנים.
"אני לא לבד, אחת מתוך צוות של חמש, ואני לא מרגישה את זה. נכון שאני מנצחת על כל הדבר הזה ואני המאמנת הראשית שאחראית גם על הקבוצתי".
איילת זוסמן מאמנת נבחרת ההתעמלות האמנותית לאחר הזכייה במדליית הכסף
(צילום: עוז מועלם)
קפטנית נבחרת ישראל בהתעמלות אומנותית רומי פריצקי בריאיון לאולפן ynet
הבאת לנבחרת הקבוצתית גישה אחרת.
"ברמה כזו אתה חייב להיות נוקשה, הבנות בדיסציפלינה גבוהה, ממושמעות, ממוקדות, חדורות מטרה, אבל הכי חשוב שהן צריכות את זה, אחרת אי־אפשר לעבוד. אני לא יודעת מה היה לפני. הייתי עם לינוי, עבדנו בנפרד, באולמות נפרדים. עכשיו הכל ביחד, אטמנוב עם הקבוצתי והפוך. הרמנו קבוצה מאפס מכל מיני אגודות. עכשיו יש נבחרת חדשה מאחור, שכבר רוצה להגיע למשחקים הבאים. עם לינוי היה רגע מופלא, כל הדרך לפה צפינו ברגעים האלו מטוקיו. היא בלב שלי כל הזמן ונתנה לי כוח".
ההתעמלות האמנותית הישראלית אימפריה עולמית?
"כן, כן. אנחנו שם, היינו גם אלופות עולם, וגם הג'וניורס שלנו אלופות עולם וסגניות אלופות אירפה".
תספרי על הרגע הזה שאחרי התרגיל השני, כמו הדרמה לפני המדליה של אשרם.
"זה עשה לי דז'ה־וו, מה שעברנו בטוקיו ופה, זה הרגיש לי ממש אותו הדבר. לא ידענו בדיוק מה קורה, כמו עם לינוי, באיזה צבע המדליה. בטוקיו לא הרגשנו שאין קהל, כולם היו ישראלים".
המתעמלות בשיחה עם הנשיא יצחק (בוז'י) הרצוג
(צילום: נדב צנציפר)
"מחכה שיעירו אותי"
ספרי על התחרות עצמה.
"הכל הלך קשה, הרבה דרמות עד התרגיל האחרון, פעימות לב, דופק גבוה, התרגשות גדולה. אמרתי לבנות, 'רק תתפללו, אם נבצע טוב נעמוד על הפודיום'. לא ידענו איזה ציון צריך, הכי חשוב זה המדליה, לא משנה מה הצבע. ידענו שאסור לוותר עד לשנייה האחרונה, שיכול לקרות משהו, ידעתי שתהיה דרמה גדולה. לא ידעתי מה הנבחרות האחרות עשו, אבל באולם האימונים אמרו לנו שיש סיכוי. עכשיו אני עטופה בדגל, צמרמורת, מחכה שיעירו אותי. עבדנו קשה והגשמתי חלום, הבנות אדירות. זו גאווה למדינה, אנחנו מאושרות".
זה הלך קשה בשלושת הימים האלו.
"כל מה שאני עושה בחיים זה בדרך הקשה. עבדנו קשה לשמח עם שלם עם הסימבוליות של 7 באוקטובר ושבע מדליות. להסב קצת נחת. השנה האחרונה הייתה קשה, הורים ואחים במילואים, אנשים שקרובים אלינו, זה לא פשוט לחזור לאולם ולהתאמן יום אחרי יום. היו חששות גדולים, רגשות מעורבים, לא ידענו איך אנחנו מתאמנות. חזרנו אחרי יומיים לאוהל שלנו כדי לתת פייט לעולם".
תספרי על הרגע שאת רואה שישראל במקום השני.
"בהתחלה הייתי בבלאקאאוט, לא הבנתי מה קורה, התרכזתי רק בציון, האם אצטרך לערער, ואז הן קפצו והבנתי שאנחנו סגניות אלופות אולימפיות".
מה הרגע הגדול יותר, אשרם או הבנות?
"שניהם, למה צריך לבחור?"
פורסם לראשונה: 01:30, 11.08.24
