סטירת השכמה. עושה רושם שטראומת היורו ניערה את ערוץ הספורט. כן, לראות את המתחרים חוגגים עם פסטיבל שידורים חיים של יורו סוחף בזמן שאתה נאלץ להסתפק בשגיא כהן מהגג על רקע תמונות סטילס (הביזאר של הקיץ), זו חתיכת טראומה לגוף משדר שאוהב להתהדר בתארים יומרניים חסרי ביסוס.
טוקיו 2020 ב-ynet - למתחם המיוחד
עם סימני הכאפה הזו הגיע הערוץ אל היהלום שבכתר, אולימפיאדת טוקיו, ונראה שמישהו שם החליט להפציץ במבצע שידורים גרנדיוזי, שאולי ישיב משהו מהיוקרה האבודה. שדרים בכירים הוטסו ופוזרו בשלל אתרים בטוקיו, כתבים נשלחו לאסוף תגובות דומעות בלייב רגע אחרי הדחה, ובמקביל הופק אולפן חי בהרצליה עם מגישים ופרשנים מתחלפים, שמדלג בתזזיתיות בין הענפים השונים ומנסה לארוז את הכל לחבילה שתיראה גם חגיגית וגם נוחה לעיכול. יש תקלות, מתאספות גם פאדיחות, אבל אחרי הכל, אי-אפשר שלא להעריך את מבצע השידורים המורכב סביב השעון.
6 צפייה בגלריה
ערוץ הספורט התעורר מתרדמת היורו. סימון ביילס, פיטר פלצ'יק
(צילום: אורן אהרוני, גטי אימג'ס)
ועכשיו, הכותרות. אמרתם חגיגיות פומפוזית, אמרתם אלי אילדיס ומירי נבו. אילדיס נהנה להרעים בקולו הדרמטי בבריכת השחייה, אבל זה לא עובד. כן, הוא מתכונן לשידור ויורה אנקדוטות ששינן על השחיינים, אבל זה עדיין לא יושב לו בפה בטבעיות.
המאמץ ניכר והטון הדרמטי של "ועכשיו, הכותרות" מעיק על האוזן כשאתה מנסה לזהות איפה גורבנקו ממוקמת בחצי הגמר. שלא לדבר על הפעם שאילדיס הדביק לה "פיגור של 4 שניות" (התכוון ל־4 עשיריות השנייה) ורגע אחרי פירגן לה והעניק לה בטעות את הזמן של המנצחת, בעוד היא סיימה רק רביעית.
לעומתו, מירי נבו רכשה במהלך השנים מיומנות בשידורי הג'ודו, מפגינה בקיאות שנשמעת אותנטית ומפגינה כימיה בכלל לא רעה עם אריק זאבי. הבעיה הגדולה: הם משדרים ג'ודו.
שיעמום. כן, אין דרך לומר את זה בעדינות: ג'ודו זה ענף משעמם טלוויזיונית. רצף מעיק של משיכות שרוול על מזרן (והפעם נראה שהחבר'ה משחקים ממש בונקר - שימו לב כמה קרבות מגיעים לניקוד זהב וכמה עונשים מחולקים על פאסיביות) מעולם לא הצליח להסעיר אותי ומרגע שגיליתי שבטאקוונדו בועטים בראש, מיד ערקתי.
לא מבינים. בואו נודה: גם אחרי כמעט 30 שנה של הרומן הישראלי עם הג'ודו, אנחנו לא ממש מבינים מה קורה על המזרן, מתי מוקי נראה טוב ולמה ההפלה ההיא לא קיבלה ווזארי. מכמיר לב לשמוע איך זאבי מנסה להנגיש את הענף המוזר, אבל גם הוא נופל לא פעם. יש קרבות שלמים שהוא חוזר ומלהיב: "כן, התקפה טובה! התקפה טובה!.. מוקי נראה טוב... זו אחיזה שהוא אוהב, התקפה טובה!" ובסוף איכשהו הישראלי יורד מנוצח אחרי ווזארי.
הפאשלה. את הפספוס הכי גדול רשם במאי הטלוויזיה (לא בשליטת הערוץ הישראלי) במשמרת שכיסתה את אולם ההתעמלות בו סימון ביילס פרשה מהתחרות הקבוצתית. במקום להראות לנו את הדרמה הכי גדולה ומטלטלת של המשחקים האולימפיים, הוא בחר להציג לנו מתעמלות שעושות חימום. שמעתי מי שטוענים שהוא נהג ברגישות והשוו את המקרה לזה שבו הכדורגלן הדני כריסטיאן אריקסן התמוטט על המגרש בטורניר היורו.
זה ממש לא אותו מקרה - שם היה מדובר בכוכב שרופאים נלחמו על חייו, ופה בספורטאית על שסובלת מקושי נפשי והחליטה שאינה יכולה עוד. העובדה שהיא חזרה והסתובבה באולם העידה שאין פה רגע פרטי שאינו ראוי לצילום, אלא דרמת ענק בשידור חי. הבמאי קיבל את סיפור חייו, והחמיץ ממטר.
