עוד עונה מתחילה. איני סופר לעצמי כבר איזו עונה זו. בטח מעל ל-60 עונות.
אצלי זה החל בשנת 1956. אולי 1957. אני זוכר כילד בן 8, אולי 9, את ההליכה לימק"א. עלייה לא פשוטה מהמושבה הגרמנית. חצינו את גן הפעמון, אני ודודי אריה מילרד ז"ל. היום תראה את בית"ר, הוא אמר לי בדרכנו המשותפת. בית"ר? זה לא אמר לי כלום.
בשער בימק"א כולם הכירו את דוד אריה. ראיתי ילדים נוספים שפונים לבוגרים, "תכניס אותי". אותי הכניס הדוד אריה. בצד המערבי של ימק"א היו שבע שורות. אולי שמונה. לך תזכור. 65 שנה חלפו מאז. זו הייתה הטריבונה, יציע המיוחסים, שורות של אבן, אבל כולם עומדים. זה חסון, דודי אמר לי.
הקהל מעודד. השופט הביתה, צועק הקהל. למה הם רוצים שילך הביתה? שאלתי את הדוד. כי הוא שרק לרעתנו. לרעתנו, שאלתי? כן, לרעת בית"ר, הם הטובים. ואיך נקראים הרעים, שאלתי? מי היריב. או-הו, ענה הדוד, אלה מבלפוריה, הפועל בלפוריה. אז אני עם הטובים, אמרתי לדוד אריה. השופט הביתה, צעקתי עם כולם. לא ישבו, כולם עמדו והתבוננו בחסון שכבש לרשת בלפוריה. נדמה לי שבית"ר ניצחה. 1:5, אולי 1:6. השופט הלך הביתה. גם אני הלכתי הביתה, כדי לספר להוריי שאני מאושר. ניצחנו. את מי ניצחתם, שאל אבא? את בלפוריה.
מאז, 65 שנה אני צופה בכל משחקי פתיחת העונה של בית"ר. כשאני נוסע בכבישים בצפון ורואה את השלט "בלפוריה", אני נזכר בניצחון הראשון של בית"ר. בלפוריה, זכרונות כה נעימים. והפעם, כבר לא אגיע לימק"א. גם לשם אני מתגעגע, אף יותר מבלפוריה, אבל על משחק הפתיחה לא אוותר. אמנם אצפה מבעד למסך, בכורסתי הנוחה, ולא אעמוד כמו אז על מושבי האבן בימק"א.
הקהל כבר לא צועק "השופט הביתה". אבל בית"ר נשארה בית"ר. אבוקות, רימוני עשן וכד' זה לא לטעמי, כרזות גזעניות ולא מעט אלימות - כל זה אינו לטעמי. אז אולי נסתפק רק ב"השופט הביתה"?
היו ימים. של ימק"א. כדורגל של פעם, כשהתפעלנו משאול המלך, הבביופים, דוידוף וסיאני, חסון. ואפילו מבלפוריה.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
