לפני שבע שנים הגיע רפאל נדאל לאליפות ארה"ב הפתוחה בניו־יורק קצת יותר מוקדם מהמתוכנן. הוא השיק קמפיין להלבשה תחתונה והיה לו סבב ראיונות להשלים. זו הייתה שנה איומה. הפציעות היו כל כך קשות שהוא אפילו הפסיד ברבע גמר רולאן גארוס, ובגיל 29 ההרגשה הכללית הייתה שהקריירה של הספורטאי שביקש מהגוף שלו הרבה יותר מדי, מדשדשת לקראת סיום.
באחד הראיונות האלה ישב נדאל סביב שולחן עגול עם חמישה עיתונאים, שהתאמצו לא להיות מוסחים מהקליפים במסכים מסביב של ספורטאי מסוקס לבוש רק בתחתונים. הם שאלו בעדינות לשלומו ואיך הוא רואה את העתיד. "אני פצוע הרבה", אמר נדאל, "אבל גם אם הקריירה שלי תיגמר היום לא יהיו בי צער או חרטה. הייתה לי קריירה נהדרת, אני יכול לחיות עם זה". חמשת העיתונאים הביטו זה בזה בעצבות. שבוע מאוחר יותר הפסיד נדאל בסיבוב השלישי של אליפות ארה"ב.
שבע שנים אחרי, רפאל נדאל בן 36. עוד יותר פצוע משהיה אז. בקושי עומד על הרגל ולא יודע אם הוא יוכל לשחק שוב מחר בבוקר. שבע שנים אחרי, יש לו 22 תוארי גראנד־סלאם, שניים מהם השנה, ואם הוא לא היה כל כך שבור פיזית, יכול היה להחליט שהוא הולך על כל הרביעייה השנה וגם היה לו סיכוי להשיג אותה.
אבל נדאל לא חושב ככה. הוא לא עוסק בשאלת "למי יהיו הכי הרבה תוארי גראנד-סלאם?" ו"מי הגדול מכולם?". האהבה שלו לטניס, לתחרות, לזיעה, לעבודה הקשה שנקודת ניצחון בצידה, אפילו לריטואל האובססיבי של יישור בקבוקי המים והמגבות – כל כך טהורה, כל כך אמיתית, שהפוליטיקה מסביב לא מצליחה להכתים אותה. בעולם ציני שבו לשום דבר כבר אין באמת משמעות ולעשות את הדרך הנכונה זה משהו ששמור לפראיירים, צריך להיאחז עד השנייה האחרונה בצורה שבה רפאל נדאל מתייחס לספורט, ליריבים, לתפקיד שלו בעולם ולחיים.
הדיון המתיש על "מי הגדול בכל הזמנים?" מיותר עכשיו לגמרי. רפאל נדאל הוא, בוודאי נכון לרגע זה, לא רק הטניסאי הגדול בהיסטוריה אלא אחד הספורטאים הגדולים אי פעם. על אותה מדרגה עם מייקל ג'ורדן ומוחמד עלי וקרל לואיס ומייקל פלפס וסרינה וויליאמס. לפני המשחק אתמול הופרחו שמועות כאילו יכריז אחריו על פרישה והיה כמעט מפתה לקוות שזה נכון. לפרוש בשיא, במגרש שבו שלטת 14 שנה, עם 22 תוארי גראנד-סלאם, זו פואטיקה. ובכל זאת טוב שזה לא קרה, גם אם ברור שזה יקרה בקרוב. כמו מייקל ג'ורדן, אין טעם לחפש את הנדאל הבא, לא יהיה עוד אחד כזה, והוואקום שהוא יותיר לא יתמלא בימי חיינו. לכן הוא לא יכול היה לפרוש אתמול. לא אם יש אפילו סיכוי קטנטן לעוד משחק טניס אחד.
