סדרת הדוקו שעלתה השבוע בנטפליקס על וינס מקמהן, הבעלים הכל יכול של ה-WWE האיש שהמציא את תחום ההיאבקות הבידורית מחדש, ויחד עם זאת אדם שמעורב ביותר שערוריות מהחול אשר על שפת הים, לא תחדש הרבה למי שעוקב אחרי התחום. אבל למי שלא זאת תהיה הצצה מרתקת למוח מאחורי האנדרטייקר, האלק הוגן וברט הארט.
לפי הדיווחים מקמהן לא אהב את הסדרה הזאת, הוא יצא בהודעה נגדה ועל פי דיווחים בארה"ב ניסה לקנות אותה בחזרה מנטפליקס. הסדרה צולמה לפני שהוא הואשם בעבירות מין קשות (הוא מתכוון להילחם על חפותו), אבל היא בכל זאת מצליחה גם להחמיא לו על הפיכת ה-WWE למותג בינלאומי מצליח, עסק שמגלגל מיליארדים. ממופע בידור אמריקני שולי הוא הגיע ללב המיינסטרים העולמי, וזה כלל לא מעט מרפקים בדרך. כמו הדמות שהוא המציא לעצמו בזירה, הבוס האכזרי מר מקמהן, וינס לא אוהב להפסיד. גם האלק הוגן לא אוהב להפסיד, וביחד הם השתלטו על שנות ה-80. מקמהן הגה את "רסלמניה", הוגן הופיע ב"רוקי 3" וזה יצר את המפץ הגדול. ענף שבבירור הוא לא ספורט סוקר ע"י מדורי הספורט ושיגע גם את מדורי הבידור, כי כמו שברט הארט האגדי אמר על עצמו: "אני אמן". מקמהן הוא אמן הטשטוש בין ספורט לבידור, בין השקר לאמת, הוא פורח באזורים האפורים הללו.
בלתי מנוצח
לא משנה מה עבר עליו בדרך, וינס מקמהן יצא כמנצח הגדול. הוא גדל כעני מרוד ולא ידע מי אביו האמיתי - וכשהקשר ביניהם נוצר הוא נכנס לתחום, ובסוף קנה ממנו את ה-WWF (ששינה את שמו ל-WWE). לאחר מכן ראה שיש לו מתחרים רבים מדי ברחבי ארה"ב, אז הוא קנה את כל הכוכבים שלהם (ביניהם גם את טרי בוליאה, הידוע בשמו האלק הוגן). בעוד המתחרים שלו התרכזו במופעים חיים, הוא הבין שטלוויזיה בכבלים זה הדבר הבא. הוא ידע לפנות לקהל הילדים באמצעות צעצועים (למי מאיתנו לא הייתה בובה של מתאבק בשנות ה-90?), ולמבוגרים הוא פנה באמצעות הרמת שואו שלא היה כמותו.
האלק הוגן שיחק את הפטריוט האמריקני הגדול ("בייביפייס" במונחי היאבקות, הבחור הטוב) שנלחם בכוחות הרשע (כמו באנדרה הענק, שבדיוק הופיע ב"נסיכה הקסומה", "היל" במונחי היאבקות) זה השתלב היטב עם ז'אנר סרטי האקשן שצמח באותן שנים. מתאבקים הזריקו לעצמם סטרואידים כדי ליצור את הגוף המושלם והשתמשו בכל סוג סמים אפשרי, מקוקאין עד הרואין - ועל החגיגות האלה הם שילמו בחייהם. זה לא עניין אף אחד, זאת הייתה ההצגה הכי טובה בארה"ב. ואז הגיע משפט הסטרואידים.
ב-1990 סטרואידים אנאבוליים הפכו ללא חוקיים, אבל ב-WWE המשיכו לספק אותם למתאבקים. דוקטור ג'ורג' זהוריאן חילק למתאבקים מרשמים וגם מכר להם בעצמו. מקמהן הואשם בכך שהיה בסוד העניינים, עודד את המתאבקים ומכר להם. לתביעה הייתה עדות של לא אחר מאשר האלק הוגן, אבל הוא העיד דווקא לטובת מקמהן. התיק קרס, מקמהן יצא זכאי. כל המתאבקים שלו נראים גדולים מהחיים, אבל הוא לא ידע. לימים מתאבקים העידו שמקמהן אמר להם שהם "קטנים מדי" כדי להפוך לכוכבים, יותר מקריצה לגבי מה שהוא מצפה מהם.
מקמהן הצליח לנקות את שמו, אבל הצופים ברחו, מה שגרם לחברה לחפש שווקים חדשים. וכך, מתאבקים שהופיעו במדיסון סקוור גארדן מצאו את עצמם בסיבוב הופעות בישראל. ברט הארט, רייזור רמון, האנדרטייקר, שון מייקלס ושאר הסופרסטארים לא הצליחו כמו האלק הוגן, שבינתיים הפך לדמות "רעה" אצל המתחרים מ-WCW ועזר להם להפוך לאימפריה. מקמהן היה תקוע באייטיז, עם דמויות כמו רופא שיניים והליצן דוינק. המתחרים הלכו לכיוון מחוספס ו"אמיתי" יותר. לא עוד "רייזור רמון" אלא סקוט הול, "דיזל" חזר להיות קווין נאש. מקמהן מדבר על התקופה הזאת כאילו WCW גירשו אותו מהבית. ואז, כמו באייטיז, הוא חיקה את המתחרים ועשה את זה הרבה יותר טוב.
הקרבות נהיו אלימים יותר, הכוכבים היו סטון קולד סטיב אוסטין ו"דה רוק" השנונים, אותו "דה רוק" שיהפוך לכוכב ההוליוודי הגדול ביותר. ברט הארט שפנה יותר לילדים נדחק הצידה ב"דפיקה במונטריאול", גם האנדרטייקר הפך לאופנוען. הארגון שינה את פניו וברוח של סוף הניינטיז הפך להיות פרוע יותר, הקהל חזר, וינס מקמהן הגביר מהירות עד שדרס את WCW, קנה את הארגון ובאקט אגואיסטי נוסף טרח להופיע בתוכנית האחרונה של הארגון היריב. ההצלחה הייתה כ"כ גדולה עד שמותו של אוון הארט , אחיו של ברט, ב-1999 לא פגעה במותג.
הארט היה אמור לבצע פעלול מסובך בו היה צריך לנחות מתקרת האולם לתוך הזירה, אך הכבלים שהחזיקו אותו השתחררו והוא מת בצורה מחרידה. אירוע ההיאבקות בו אוון מת לא נעצר, הוא המשיך למרות שלא ניקו את שאריות דמו מהזירה. למרות הכל, ה-WWE המשיכה להצליח בענק. ברט הארט אף החליט לסלוח לווינס על האירוע לאחר שהבין שהתקלה נוצרה בגלל ציוד לא תקין שסופק לאוון, ולא בגלל חוסר זהירות של מארגני האירוע.
ה-WWE לא הפסיק להשתנות, פנה לקהל בוגר יותר ואז פנה לקהל צעיר יותר, בנה כוכבים חדשים כמו ג'ון סינה, שאולי מסמן יותר מכל את המעבר מהעידן הפרוע לעידן קצת יותר משפחתי. עד הפרשות האחרונות, הכל הלך לווינס מקמהן כמו שצריך.
דווקא כשהארגון בשיא הצלחתו, כשהוא שווה מיליארדים, מקמהן שוב ניצב בפני האשמות חמורות של ניצול מיני. לפני שנתיים דווח כי הוא שילם 12 מיליון דולר למתלוננות בהסדרים שונים כדי להשתיק את הפרשות. כשזה נחשף, הוא התפטר. לאחר מכן חזר בו מהתפטרותו, אך כשעדויות חדשות על אונס ממתאבקות לשעבר עלו - בינואר האחרון הוא נזרק מכל המדרגות.
המורשת בסכנה
הפעם ההצגה לא בידיים שלו, אלה האשמות שמכתימות את כל מה שעושה עד היום. בין היתר מדובר בעדויות מחרידות של מתאבקות לשעבר על ניצול מיני ויצירת סביבת עבודה לא הולמת. בסדרה מוזכרים כמה מקרים כאלה, אולם לא צוללים לתוכם לעומק. כפי שאולי היה צריך להיות. כל הסימנים המקדימים היו שם, אבל כולם התעלמו כל עוד הכסף המשיך לזרום.
ה-WWE הוא כבר לא ה-WWF של שנות ה-80, היא שייכת לתאגיד TKO שכולל בתוכו גם את ה-UFC, ליגת ה-MMA המצליחה בעולם. "מר מקהמן" כבר לא יכול לצאת מזה, הסיפור לא בידיים שלו וטוב שכך. העדויות, שלא יובאו כאן כי הן קשות מדי, נראות אמינות. הן כ"כ קשות עד שבתו של וינס מקמהן, סטפני, החליטה להתפטר מניהול החברה ולא תחזור עד שאביה יהיה בחוץ.
לפני כל אחד מששת פרקי הסדרה יש שקופית שמסבירה שהיא צולמה לפני שעדויות אלה יצאו לאור. וינס מקמהן רצה לצאת הבחור הטוב מכל העסק הזה, ובסוף הוא יוצא נבל שאפילו יחסית ל-WWE הוא מוגזם וחסר טעם. הוא כבר לא יהיה חלק מהעתיד של ה-WWE, ויראה אותה צומחת לגבהים חדשים או מתרסקת, מבחוץ. הוא ייזכר כמי שהעלה את ההיאבקות הבידורית לגבהים בהן לא הייתה מעולם, אבל גם כאדם דורסני ואלים עד כדי בחילה.
