המתעלק
חיים מנצח, בוני מסתפח
מחגיגות סיום היורו עד גיל 19, שבו הפכה נבחרת ישראל לסגנית אלופת אירופה, זכורות בעיקר ארבע דמויות: המאמן המצוין והאותנטי אופיר חיים, המנהל הטכני הצנוע ילה חוס, והצמד הזחוח שטפח לעצמו על השכם - המשנה להולנדי בוני גינצבורג ו"מנהל מערך הסקאוטינג" משה סיני. אף על פי שלשניהם לא היה שום חלק בבניית הנבחרת.
חלפה שנה, חיים והנבחרת הווינרית שלו מצליחים גם במונדיאליטו, חוס עזב, סיני נשאר בארץ, ורק בוני טס לארגנטינה. מה הוא עושה שם? שוב רוכב על גבו של המאמן, עושה פוזות למצלמות, מתראיין בלי הפסקה ומדבר על עצמו. אז מה אם תומר צרפתי, איליי מדמון, תאי עבד וענאן חלאילי החלו לפרוח כשהוא עוד דיקלם פרסומות לסכיני גילוח בליגת האלופות ונשמע כמו בדיחה עם זקן?
אחרי הניצחון על יפן זינק שוער העבר לדשא, עט על המאמן, נדחף לתמונה קבוצתית עם השחקנים תוך כדי הנפת זרועות, ומשם מיהר לעמדת השידור. זה היה רק פרומו לראיונות מורחבים שייתן בהמשך, ובהם יאדיר את חלקו בהישג, בטון של מדען כדורגל מהפקולטה לחארטה.
"מיד לאחר המשחק עשיתי את ישיבת הצוות והישיבה עם השחקנים", סיפר בוני על תרומתו. "אמרתי להם שאלו רגעים שאני מקווה שהם יחוו אותם עם הבוגרים. אני גאה בהם. אני הולך לישון מאושר: אני לא יודע כמה אני אישן". העיקר שהוא נרדם, וזכינו לכמה שעות של שקט.
"זה היה מאוד מתיש", אמר גינצבורג למחרת בראיון לערוץ המשדר. "איך שחזרנו למלון דיברתי עם השחקנים והצוות... הייתי שחקן כדורגל ואני יודע מה התחושה... הייתי בחדר ההלבשה במחצית... כל הפרויקט הזה שנכנסתי אליו, של פיתוח הכדורגל בישראל, נותן לי הרבה מאוד אהבה, וגאווה ונחת"... די מזכיר את הזבוב שהתמקם על אוזנו של גמל שדהר במדבר, ולחש לו: "תראה כמה אבק אנחנו עושים".
ואם כבר "פיתוח", לפני שלושה חודשים אירחה הנבחרת עד גיל 16 את טורניר הפיתוח האירופי, וסיימה אחרונה בבית אחרי צ'כיה, רומניה וצ'ילה, עם 0 נקודות. לפני חודשיים כשלה במשימתה גם הנבחרת עד גיל 17. מישהו זוכר ראיון עם הפרויקטור?
אחרי הניצחון על אוזבקיסטן ושבירת שיא עולם בריצה לדשא, זיהה בוני את השחקנים שהסתדרו לתצלום ספונטני. הוא לא חשב פעמיים, נדחף לפני הבלם אור ישראלוב, הניף אגרוף למצלמה, ואז נעמד לפני כולם וחילק הוראות. כשחברי הצוות המקצועי התייצבו מול הצלם, נחפז בוני גם לשם, ובמקום לפנות להם את הבמה, הזיז הצידה את עוזר המאמן איל גדרון והשתחל למקום טוב באמצע, ליד המאמן. אתמול, במהלך המשחק בין ברזיל לטוניסיה, הוא שוב התראיין והודיע: "תיגברתי את מערך המאמנים שלנו במאמני כושר". שיהיה את מי להזיז ממרכז התמונה.
"אני מאמין בתהליך שאנחנו עושים במרכזי הפיתוח ובאקדמיה", סח הפרופסור בעוד ראיון מתיש, שבו חזר 14 פעמים על המילה "אני", והוסיף: "הכל צריך להתחיל מבסיס הפירמידה". נכון מאוד, ובהתחשב בכך שכאשר בנו אותה הטרמפיסט היה עדיין פרשן קשקשן, אפשר לקרוא לזה: תרמית פירמידה.
האינפנטילים
חוסר המודעות של כהן ועיני
אולי בגלל שמדובר בנבחרת עד גיל 20, שלחו הזכיינים צוות שידור ברמה של ילדים עד גיל 12. אבל גם ההיסחפות נטולת המעצורים, צווחות האושר, יבבות הכאב והחובבנות התגמדו ליד הטרנד האינפנטילי החדש: תיעוד של השדר יהונתן כהן והפרשנית אשרת עיני כשנבחרת ישראל כובשת, ושידורים של הבלוף בלופ. כאילו שהם הסיפור.
ככה הם ילדי הפייסבוק והטיקטוק שקיבלו מיקרופון. מצטלמים לסרטוני רשת כשהם מתלהבים מעצמם, מקבלים לייקים דביקים מחבריהם לברנז'ה, ובטוחים שהם יורם ארבל ונחמיה בן-אברהם. בערוץ הספורט, למשל, פרסמו קליפ מחריש אוזניים ונתנו לו כותרת: "גיל ברק וירון טלפז משדרים את הדרמה הענקית" בין בוסטון למיאמי. ומה הכי מוזר? ששני המצחיקים האלה, ג'ימי באטלר מההיט וג'ייסון טייטום מהסלטיקס, עוד חושבים שהצופים בישראל מתרגשים בגללם.
בחזרה לצמד בארגנטינה, שלמד כנראה ממירי נבו לומר כמה שיותר את המילה "מרגש", בשביל שכולם יידעו שהם חלק מהדרמה. מכיוון שהכל מבוים, נראו עיני וכהן כמי שממש מתאמצים להחצין רגשות ולשפוך קלישאות בומבסטיות, בתקווה להפוך לפרומו של השידור הבא. "אני שמחה שהצלחנו להעביר את התחושות מהמגרש", החמיאה לעצמה עיני בטוויטר. "כבוד וגאווה להיות חלק מהנבחרת הזו", הוסיפה בשידור. "אנחנו מרגישים שאנחנו חלק מנס ספורטיבי", העלה כהן אוקטבות, בניסיון מגוחך להישמע כמו שילוב של מאיר איינשטיין ז"ל ורבי מאיר בעל הנס.
"כל האצטדיון כאן על הרגליים", שאג השדר, כשברקע נראו כמה אדישים שדווקא ישבו ביציעים שרובם ריקים. "בואו נראה איך יהונתן ואשרת שידרו את השער האדיר הזה", אמר אחרי הניצחון על יפן נציג הגנון בדשא, אורן יוסיפוביץ'. "עיני וכהן מרעידים את האצטדיון ואת הלב של כולנו אחרי הגול מול אוזבקיסטן", הוצג הקליפ ב"כאן 11". כמובן, זה לא היה הכובש ענאן חלאילי חלילה, מי שהרעיד את ליבנו הם גיבורי הילדים החדשים, עיני ויוני, בתפקיד עמי ותמי.
"כל בית בישראל צועק עכשיו: שרוק שופט", צרח כהן ברגעי הסיום מול יפן, קרוב ל-02.00 בלילה שעון ישראל, כשכמעט בכל בית בישראל ישנו. במשחק הפתיחה מול קולומביה, ששודר דווקא בפריים-טיים, הרייטינג היה בערך חצי מזה של חצי גמר "הקינוח המושלם" (תוכנית בישולים בקשת 12). אבל צוות השידור היה משוכנע שלכבוד נבחרת נוער, מדינה שלמה עצרה את נשימתה.
"אחד הרגעים המשמעותיים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, זולגות הדמעות מעצמן", דיווח על עצמו כהן בסיום, כשהפתטיות הלכה מבכי אל דחי. "יהונתן, אני לא נושמת", הפעילה עיני את לחצן המצוקה. "אני עם דמעות בעיניים", ענה לה החובש.
המילים "היסטוריה" ו"שימחו מדינה שלמה" נזרקו בקצב מסחרר על ידי עדי המדינה, כאילו שמישהו בכלל יודע מי היא אלופת העולם המכהנת בגיל הזה (אוקראינה). בשמינית הגמר התקשה זוג הרעשנים לבטא את שמם של שחקני היריבה, והעדיף בדרך כלל את הגרסה: "המגן הימני האוזבקי / הכדור מגיע לרגליים אוזבקיות / מוסר לחברו האוזבקי" וכיו"ב. בהפסקה היה זה כתב השטח דור הופמן שדיווח: "לאוזבקיסטן יש את אחד השוערים הנמוכים בטורניר, שספג כבר שערים בבעיטות מרחוק". אז מה אם זה היה בכלל השוער השני, שלא ספג עד אז בטורניר?
"צמרמורות, אין מילים", סיכם כהן, ואז שוב שפך מילים בלי הכרה. "אנחנו צובטים את עצמנו כדי להאמין", אמר צבוטותי לקוטותי, והוסיף: "ימים לא קלים לחברה הישראלית. מגיעה החבורה הזו שמצליחה לאחד ולחבר את כולם, מדרום ומצפון, מהמסגד, הכנסייה ובית הכנסת, מהכפר ומהעיר, עם כיפה וחילונים, כולם ביחד, ישראל אחת חזקה ומנצחת"... מי בדיוק מגיע מהכנסייה כהן הדת לא גילה, אך מיהר להעביר מסר מרגיע למאמיניו של ישו: "אנחנו כאן נוצרים כל רגע", ומבטו הצטלב בעיניה של עיני.
החשוכים
איגוד הכדורסל, ליאת שוחט, וזילות הנשים
בית הדין העליון של איגוד הכדורסל דחה עתירה למניעת אפליה מגדרית, בהחלטה שהתקבלה ודאי בהבנה אצל משמרות המהפכה. היא הוגשה לאחר שאיילה ימין בת ה־11 מקיבוץ צרעה נדרשה לרדת מהפרקט כי בנים מאליצור אפרת סירבו לשחק מולה. למה שהצדיקים לא ישחקו רק עם שכמותם בליגת בתי כנסת? כי עדיף שתלך היא, ותחפש את החברים שלה.
ומה בכדורגל? "תודה רבה לקדוש ברוך שהיה איתנו היום. כך השם רצה. תודה רבה לקדוש ברוך הוא, לשחקניות הנפלאות ולצוות הנפלא. הלב, הנשמה והקדוש ברוך הוא היו איתנו". כך סיכם את הזכייה בגביע המדינה ישראל אברג'יל, מאמן קבוצת הנשים מ.כ רמה"ש, אף על פי שעבור רבים מהרבנים, גול באישה ערווה.
ליד במת המדליות הסתובב סגן ראש עיריית רמה"ש החרדי יעקב קורצקי, שכמובן לא לחץ את ידי השחקניות. הרב שניר גואטה, כדורגלן עבר שנחשב לגורו של לא מעט שחקנים, הרי מסר זה מכבר קוד לבוש לנשים: "את הולכת עם גרביונים, חצאית שעוברת את הברך, שיער אסוף, חולצה שעוברת את המרפק". מגיני עצם, מעצב האופנה התורני לא הזכיר.
נשיא המדינה, שהוברח מהטקס של הגברים, לא הגיע לגמר הנשים. רק רעייתו מיכל קפצה, לחצה ידיים לפני המשחק ועזבה. למה בעצם? האם אשת הנשיא גם נותנת חנינות לאסירות? וכל זה בזמן שראש עיריית אור־יהודה, זגזגנית פוליטית בשם ליאת שוחט, סוגרת את קבוצת הנשים המקומית שעלתה ליגה לטובת קבוצת גברים זניחה וכושלת.
אכן, ימים קשים לספורט הנשים, אבל ייתכן שהפתרון בדרך. בשביל זה צריך רק גרביונים, חצאיות ארוכות, וכמובן מחיצה שמאחוריה יעמדו הזוכות בטקס ההנפה. בזמן שקורצקי מהעירייה יקבל את הגביע, הן יוכלו לזרוק עליו סוכריות.
המהפכן
השר זוהר מאמין בעבודה זרה
בהמשך לרדיפתו אחר שלושת הכ"פים – כדורגל, כדורסל וכדורעף, בישר שר הבבל"ת והספורט מיקי זוהר על עוד יוזמה מהפכנית: קבוצות הכדורסל יוכלו לרשום בטופס המשחק זרים ללא הגבלה. במקרה הזה ספק אם תוגש עתירה, כי מדובר בעבודה זרה.
הרעיון מצטרף להצעה שהעלה השר בפני ראשי קבוצות הכדורגל, להפסיק את תשלום המס על זרים. להם זה יחסוך מיליונים, אבל מבחינת הכדורגלנים הצעירים מדובר במכה קשה. מי עוד ירוויח ממנה? סוכני השחקנים כמובן, מה שמזכיר את הודעת השר על כוונתו למנות את אבי נימני כיועץ.
חוץ מזה, ממתי חושבים כאן על טובת המדינה? אם יש שרים בלי הגבלה, שיהיו גם זרים בלי הגבלה.
מילה זו מילה
"לקחנו את האליפות, העברנו את התקציב, ברוך השם הכל בסדר"
דוד אמסלם, השר לשיתוף פעולה אזורי, משחק אותה אוהד בית"ר ומוכיח שלתואר אין שום משמעות
