השנה הזו שחלפה, מן הסתם, הייתה המיוחדת ביותר שהייתה לי בחיים, ואני רוצה להתחיל אותה מרגע אחד בלתי נשכח. תמונה אחת, פריים אחד שכולו חלום שהתגשם. הדבר קרה.
השופט שורק לסיום – וכל המגדל הכל כך גבוה הזה (עשור שחון) שישב לנו על הכתפיים השתחרר. אנחנו אלופים. עברנו, עברתי, שנים לא פשוטות. בחלקן אפילו קשות. ואני, כקפטן של מכבי חיפה, כשחקן בית שגדל פה במועדון, הרגשתי את כובד הדברים על הכתפיים שלי.
העונה הזאת הייתה עם לא מעט הפסקות כפויות באימונים ובמשחקים. אחרי אירופה בא גל של קורונה וסגר, ואז עוד סגר ואז מבצע שומר החומות. בקבוצה העמידו לרשותנו את כל התנאים, אבל זה קשה. קשה מאוד. גם פיזית וגם מנטלית. אם מתחילים עונה רגילה בכושר מסוים ולאט לאט מגבירים, הרי שפה היינו ברכבת הרים לא פשוטה.
ובין כל זה היה גם את העניין האישי שלי. הקבוצה רצה חזק בצמרת ופתאום מגיעה אליי הצעה לעבור לצסק"א מוסקבה. הצעה שהיא לכל הדעות התקדמות אדירה בקריירה. דילמה לא פשוטה. מצד אחד הרגע לו אני מצפה מגיל 8, ומצד שני הזדמנות אדירה להגיע לרמות הגבוהות. לכל שחקן יש רצון להתקדם, ולי עמד מנגד החלום והמחויבות שלי למועדון ולדרך שרציתי לעשות עם הקבוצה.
כמי שגדל פה מגיל צעיר ולבש ירוק כל חייו, החלום שלי היה לקחת אליפות עם הקבוצה הבוגרת. החלום הגדול עוד יותר היה לעשות את זה כקפטן של הקבוצה, שהיא הבית שלי. הייתה לי פה אפשרות להגשים שני חלומות בערב אחד. וזה קרה. החלום התגשם. ועוד מול סמי עופר מלא בכל הקהל המדהים והאוהב שלנו. הרגע ההוא, שהכרוז קרא בשם שלי לעלות להניף צלחת, וכל השחקנים רצו אליי ועטפו אותי באהבה, היה רגע של אושר מזוקק. ככה בדיוק נראה אושר.
אז תודה רבה לך שנת תשפ"א. היית מה זה טובה אליי. הלוואי שתשפ"ב תהיה טובה לא פחות ואולי אפילו יותר. זו הזדמנות טובה לאחל לכל עם ישראל שנה טובה ומוצלחת, לספורט הישראלי בכלל ולכדורגל בפרט. נתראה בקרוב במגרשים.
